האירוע שהתרחש אמש באצטדיון סנטיאגו ברנבאו היה בעת ובעונה אחת משמח ועצוב. כמובן שהוא היה משמח לאוהדי ברצלונה, שפעם נוספת ניצחה את יריבתה השנואה, ועצוב לאוהדי ריאל מדריד, ששוב נוצחה, ועוד בביתה. אבל בעיקר, הוא היה משמח לאוהבי כדורגל אמיתיים; ולאותם אנשים בדיוק זה גם אמור וצריך היה להיות עצוב.
ברור למדי מדוע זה משמח: מפני שהסופר-קלאסיקו, כדרכו בקודש, הבטיח וקיים. הוא הבטיח את פסגת ההנאה והבידור שכדורגל יכול להעניק, והוא קיים זאת באמצעות חוויה חושית כוללת - תפאורה נהדרת, אפילו מפעימה, של היכל פאר צבעוני ומופלא וקהל אדיר ורועש, קצב מסחרר לאורך 90 דקות, דרמה שלא מאפשרת למצמץ אף לא לרגע, ואיכות שיא של כדורגל שכיום רק המשחק האחד הזה יכול להניב.
אז למה זה עצוב? משום שמעל הכול עומד ענן אפור-שחור קודר. משום שהסופר-קלאסיקו הוא הפנים היפות שמסתירות גוף חולה מאוד, מנוון, ואולי אפילו גוסס – גוף שאפשר לכנותו "הליגה הספרדית", "הכדורגל האירופי", ואולי, אם לנקוט גישה יותר אפוקליפטית, עולם המערב".
בשנים האחרונות התרחק הסופר-קלאסיקו בהתמדה מכל מה שמקיף אותו; המשחק הזה התנתק מהמציאות, שכבה אחר שכבה. יותר מתמיד קשה למצוא את הקשר בין התמודדות הענקים הזאת, של שני המועדונים הגדולים בספרד, לבין שאר המועדונים המדשדשים מאחוריהם, מקוששים שאריות, ניזונים מפירורים.
חוץ מברצלונה וריאל מדריד, הקבוצות הספרדיות כבר אינן כה בולטות במפעלים האירופיים. מאז 2004 לא זכתה באליפות קבוצה אחרת מלבדן. אמנם, אין זה הרצף הארוך מסוגו בתולדות "לה ליגה". אולם כיום, כשהכדורגל נהיה עסק מסחרי, הפערים בינן לבין השאר רחבים מאי פעם. והיות והחלוקה של תמלוגי זכויות השידור אינה שוויונית בעליל, הם מתרחבים עוד יותר מדי שנה. זה כמו לראות אדם עשיר מאוד, שמן מאוד ומדושן, סועד במסעדת יוקרה חמימה כשבחוץ, בקור ובשלג, עומדת עדת מקבצי נדבות.
קשה לראות איזו קבוצה מאיימת על ההגמוניה של השתיים הגדולות בעתיד הנראה לעין, אלא אם כל המבנה יקרוס. עד שזה יקרה אפשר לומר בפה מלא: הליגה הספרדית היא כמו הליגה הישראלית בכדורסל, רק עם שתי מכבי תל-אביב. או, אם להישאר בעולם הכדורגל – היא כמו הליגה הסקוטית, רק שמדברים בה בספרדית.
בארסה וריאל לא יוכלו לשגשג לנצח
מה מחבר בין אוסף המאמנים והשחקנים הללו, שמשתכרים הון תועפות ומתרוצצים מאחורי הקווים ובמסגרתם, לבין כלל הציבור הספרדי המיואש, המדוכא, השרוי באבטלה חמורה, וצופה בהם בשקיקה כמנת אסקפיזם לווריד? ומה בינם לבין כלל הציבור האירופי, שבעת המשבר הנוכחי עתידו לוט בערפל יותר מאי פעם?
מה שמחבר הוא ההשפעה ההדדית, כמובן, יחסי הגומלין. השגשוג של קבוצות כדורגל דוגמת בארסה או ריאל לא יכול להימשך לנצח, כשמסביבן הכול מתפרק. ולראייה, שתיהן (כמו גם הקבוצות הגדולות באנגליה ובאיטליה) שרויות בגירעונות הנאמדים במאות מיליוני יורו. אם ספרד תיכנס לעידן צנע כדי לטפל בחוב הלאומי העצום שלה, אם יקוצצו תקציבים, לא ייתכן שתיוותר בועה כזאת, בלתי נגועה. כל המגזרים יסבלו מהמצב, לרבות הספורט. זה מה שקרה רק עכשיו בארצות-הברית עם הכדורסל, וזה מה שיקרה, בסופו של דבר, לכדורגל באירופה.
זו הסיבה שבגללה הסופר-קלאסיקו הזה כה חשוב. יותר מהחמישיות והשישיות שמפגיזות בארסה וריאל ליריבותיהן האחרות, משחק זה הוא שמבליט עד לאבסורד את הפערים המתרחבים בינן לבין השאר; את חוסר ההלימה בין העושר המדומה בו מתבשמת העלית הנבחרת של עולם הכדורגל, לבין ההתפוררות המציאותית של העולם הרחב שסביבם; וכן, גם את הזמן השאול שבו אפילו הן, לפחות בצורתן הנוכחית, מתקיימות. זהו מיקרוקוסמוס שמייצג את תהליכי המאקרו שעבר הקפיטליזם המערבי בשנים האחרונות, אבל גם את האפשרויות הרבות הגלומות במשבר, האפשרויות לתיקון.
התיקון הזה טמון בצמצום ניכר של הקשר בין כדורגל לכסף, בהצנעת מערכת-היחסים שבין ספורט לבין הון – קיצוץ משכורות מנופחות ותקציבים, הורדת מחירי כרטיסים, הגברת הרגולציה וכן הלאה. בקיצור, בחזרה לשפיות. שהרי לומר שזהו מהלך בלתי-אפשרי כמוהו לומר שהסופר-קלאסיקו תלוי בכסף; שהיופי והאסתטיקה, התחרותיות וההנאה שהוא מסב להמונים מתאפשרים אך ורק מתוקף הממון. וזה, לדעתי, לא משמח בכלל. זה אך ורק עצוב.