בואו נעשה ניסוי. פתחו תחנת רדיו ונסו לזהות שיר, עוד לפני שמתחילות המילים, והחליטו אם הוא ישראלי או לא. אני מבטיחה לכם שאף פעם לא תטעו. תמיד תדעו לפי הסאונד, כלי הנגינה וההפקה שהשיר הוא ישראלי. הוא יהיה פחות עשיר, פחות עדכני ועם הרבה פחות מעוף. נדמה שהמוזיקאים הישראלים לא הבינו ששיר ב-2012 הוא הרבה יותר מאקורדים, מנגינה ומילים, והרבה יותר מגיטרה-בס-תופים-פסנתר.
לפני חמש שנים לא ידעתי מה המשמעות של מוזיקה לא-ישראלית. עבדתי כמבקרת מוזיקה בישראלית, ששומעת אך ורק מוזיקה ישראלית ויוצאת להופעות של מוזיקה ישראלית חמישה לילות בשבוע. לא חיפשתי אז תחכום, חיפשתי שייכות. רציתי לדעת ומי ומה, ולהיות חלק מהסצנה. אבל ברגע שהילדה הפכה לאישה, והידע המוזיקלי שלי פרח, הבנתי שצריך להתקדם. ולמרבה הצער, להתקדם משמעו לנטוש את היצירה העברית.
בואו ניקח כדוגמה המעידה על הכלל את שירי מימון, שהיא לבטח אחת מזמרות הפופ המובילות בארץ, שגם יש עליה איזו תווית איכות מסוימת – כלומר, לא עוד מנת טראש. כששמעתי את השיר החדש שלה, "שלג בשרב", לא יכולתי שלא להרהר בכוכבות פופ אחרות בעולם. מחשבה לא הוגנת, כנראה, כי ברור לכם שאין שום דמיון בין בלדת פופ של ריהאנה לבין אותו שיר המופק בסטנדרטיות משמימה. אבל גם בעולם הרוק זה קורה. האם מוניקה סקס, שבמשך שנים כה ארוכות הייתי גרופית שמלווה אותם בכל ההופעות, משתווים במשהו לקולדפליי או למי מהלהקות הגדולות בעולם?
עניין של כסף?
קשה לומר למה זה קורה, כי היום לעשות מוזיקה זה כבר הרבה פחות יקר. אומרים שכל ילד יכול להקליט שיר בחדר בבית של ההורים, עם מחשב ועוד איזה תוכנה קטנה, וזה נכון. אז למה המוזיקה הישראלית עדיין נשמעת רחוקה כל כך מהמוזיקה שנעשית בארה"ב או בבריטניה? אם זה לא עניין של כסף, ובטוח לא עניין של כישרון, אנחנו מדברים פה על מקרה חמור של עצלות או חוסר השקעה?
אולי ההבדל הוא שכשהיינו בני 16 ושמענו "איפה הילד" ו"מוניקה סקס", זה היה חדשני בשבילנו כי עדיין לא הכרנו את כל מה שאפשר לעשות בארבעה אקורדים ועיבוד בסיסי. זה פוצץ לנו את הראש כי זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו כאלה דברים, ועוד בעברית! אבל בחלוף עשר שנים האוזן שלי צריכה כבר גירויים חדשים, ונדמה שהאוזן של הרבה מהמוזיקאים בארץ נותרה כשהייתה.
אל תידבקו לדוגמאות, כי יש יוצאים מהכלל, והם בעיקר כאלה שיודעים להשתמש במילה העברית כדי לרגש ויודעים להפוך אותה לכוכבת לצד המוזיקה, ויש גם כאלה שבאמת עושים מוזיקה מעניינת ועדכנית. אבל בעידן הזה שכל כך קל ללכת בו לאיבוד בחיפוש אחרי מוזיקה, צריך להיות ממש מכוון מטרה כדי לעשות את זה. ואני עייפתי מלחפש בכוח.
הסיבה שהפסקתי לכתוב על מוזיקה הייתה שהרגשתי שאני משקרת לקוראים שלי, שהמצאתי ביקורות טובות על שירים ישראליים רק כדי שלא יגידו שאני רק כותבת דברים רעים. אבל האמת היא שכבר המון שנים לא הצלחתי לשמוע שום דבר שיסעיר אותי – לא מבחינה רגשית, ולא מבחינה שכלית. אם הייתם אומרים למעין בת ה-16 שיבוא יום ויהיו לה כל כך מעט שירים ישראלים בפלייליסט, היא הייתה מגחכת. מזל שיש מספיק מוזיקה בעולם כדי שגם היום לא יחסר לי דבר באוזן.