בשלב מסוים של הטיפול הרפואי, כשאתה מסיים ללוות את החולה בין חיים למוות ורואה איך הוא בוחר בחיים, אתה מתחיל להיות פחות חמדן. זה בסדר, נסתפק בזה שהיא תוכל לעמוד, היא לא צריכה ללכת. נסתפק בזה שהיא תצליח לדבר, גם אם זה רק למספר שעות ביממה. בשלב הזה צריך מישהו מקצועי מבחוץ שיגיד בקול רם: "רגע, אבל בעצם היא תצליח לעמוד על שתיים גם בלי ההליכון, כדאי שתתאמנו על זה קצת". אבל את מה שדו"ח מבקר המדינה גילה השבוע, שחולים פשוט לא מקבלים את השיקום שהם נדרשים לו, אנחנו למדים על בשרנו כבר כמה חודשים.
קשה לחזור בראש לתקופה בה היינו בגיהינום הזה. לגוף יש דרך מופלאה להרחיק אותך מהסיטואציה, להשכיח את כל הרגעים שבהם ישבת על יד מיטת אמך החולה בטיפול נמרץ וניקית לה את צינור ההנשמה כי לא היה מישהו אחר שיעשה את זה, ואת הרגעים שבהם לא ידעת אם עדיף שהיא תישאר בחיים או לא. נסגור את העניין הזה עכשיו: טוב שהיא החליטה להישאר. אבל מרגע שהיה ברור שפניה לחיים, בעטו לנו בישבן, זרקו אותנו הביתה, ויאללה, תסתדרו לבד.
כן, יש לה ביטוח בריאות פלטינום-מושלם-קריסטל, וגם עוד אחד פרטי. והשבוע, אחרי כמעט שלושה חודשים שאנחנו מנסים לשלב בין חיי יום-יום בשביל השפיות לבין עזרה בבית כי חייבים, אבא שלי הבין שהדרך היחידה לקבל את מה שמגיע לה היא לשכור עורך דין. ואם אין לך כסף לעורך דין, או לביטוח פרטי? ובכן, גורלך לא עומד להיות מתוק.
אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים
כששלחו אותנו הביתה מבית החולים, אחרי כמה שבועות שבהם ישבנו במחלקה וחיכינו להפניה לבית חולים שיקומי, אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים הבטיחו לנו שאנחנו ראשונים בתור. אל תדאגו, ברגע שתתפנה מיטה, היא הראשונה להתייצב, הרגיעו. מעודדים מהשיפור שהזמן הביא איתו ומהעובדה שאנחנו לא צריכים יותר לחלק בינינו את משמרות הלילה בבית החולים, התרגלנו לשגרה שבה אמי מסתייעת בעוזרת שהיא מממנת מכיסה הפרטי, כמו הפיזיותרפיסטית שמגיעה מדי פעם הביתה להראות לה שהיא אמנם חולת פרקינסון אחרי ניתוח, אבל שאיכות החיים יכולה להשתפר.
אבל תגיע הנקודה שבה המצב שלה כבר לא ישתפר. כל עוד אנחנו רודפים אחרי עצמנו במטרה לשמור על הראש מעל המים, מוודאים שהיא לא תישאר לבד בבית כדי שלא תיפול או תגיע למצב שבו היא לא יכולה לגשת למטבח ולמזוג לעצמה כוס מים, ותוך כדי מנסים לשמור על הפרנסה והמשפחה, לא נצליח להרים קול צעקה ולדרוש את מה ששילמנו עליו כל השנים לביטוח לאומי, לקופת החולים ולביטוח הבריאות.
במהלך החיים בבתי חולים לומדים להבין שהשאלה מה הפסדתי בזמן שבזבזתי בלחכות לתור שלי פשוט נמחקת. אתה מתעלם מהשבועות שאמא שוכבת במיטה ומחכה לרופא שלא יכול להגיע כי אין מספיק צוות, או לאיזה צינור שצריך להיות מוחלף באופן דחוף אבל אין אחות שתעשה את זה היום אז תחכו למחרתיים, גם אם זה יעלה לכם בהידבקות בחיידק מסוכן.
אז מה הפסדנו בחודשים שאמא הייתה אמורה לעבור בהם שיקום? אולי פתרון אמיתי לבעיות הפיזיות, אולי הזדמנות לטפל בטראומה הקשה שנוצרת בבן אדם שבילה שבועות בין הכרה לחלום, ואולי תשובות לשאלות שאנחנו אפילו לא יודעים איך לנסח, וזקוקים לאנשי מקצוע שראו כבר הרבה חולים במצב דומה בשביל לחשוב עליהן. אבל היי, אנחנו ראשונים בתור, ברגע שיתפנה מקום אנחנו הראשונים לזכות לטיפול הרפואי שמגיע לנו.