למרות שאנחנו נורא אוהבים ריאליטי, את המציאות האמיתית שנמצאת לנו מתחת לעיניים, הרבה פעמים אנחנו לא באמת רוצים לראות. קל לנו יותר להתחבר לתככים ומזימות על איזה אי מרוחק מאשר לדברים שקורים במרחק מונית שירות מהבית שלנו. "בלו נטלי", סדרת הדרמה של אבנר ברנהיימר וגיא סידיס, מביאה אלינו הביתה את מה שלא רצינו לקרוא במוספי סוף השבוע ולא רצינו לראות בסרטים דוקומנטריים: תעשיית הסחר בנשים שבישראל מצטיינים בה כל כך.
עלילת "בלו נטלי" עוקבת אחרי משפחה שנאלצת לעזוב את תל אביב ולעבור לגור באשדוד אצל משפחתה של האשה, קרן (דפנה דקל), אחרי שהעסק של גדי (צביקה הדר), אבי המשפחה, פשט את הרגל. גדי מתחיל לעבוד כסקיפר על היאכטה המשפחתית ביחד עם גיסו, יוני (יפתח קליין), כשמהר מאוד הוא מגלה שבנוסף למסיבות רווקים ושיט רומנטי, יוני משתף פעולה עם עבריין קשוח שסוחר בנשים ומבריח אותן לארץ. העלילה מסתבכת, וגדי נקלע למערבולות של קיום ומוסר: על מי להגן קודם? על משפחתו, או על צעירה תמימה ויפה שחשבה שהיא הולכת לטפל בקשישים ובמקום זה הפכו אותה לזונה?
אי נוחות וחוסר אונים
הדר, שמגלם את גדי המיוסר, מזכיר לכל מי ששכח שלפני שהוא מנחה, ואפילו לפני שהוא קומיקאי, הוא שחקן מצוין. אחד כזה שראוי ויתפרו למידותיו עוד תפקידים רציניים שעושים כבוד לכשרון שלו. בסדרה הוא מגלם אבא ובעל מלא רגשי נחיתות, כזה שמרגיש שאכזב את משפחתו ומכריח אותה לשלם על הטעויות שלו, אם זה בניתוק ילדיו מהסביבה ומבית הספר שלהם, ואם זה בכך שהוא מאלץ את אשתו להתעמת על בסיס יומי עם אחותה ועם העבר שלה בעיר אשדוד.
אבל מה שהופך את הסדרה הזאת לכל כך חשובה הן לא רק הטלטלות שעוברות על המשפחה הישראלית שמתפרנסת מסחר בבני אדם, אלא החשיפה המוחלטת של עולמן החדש של נשים שנמכרו במכירה פומבית לבעלי מכוני ליווי שונים - ההשפלות, המכות, הסמים, הסחיטות והמניפולציות. כל מה שלא רצינו לראות ולדעת, כל מה שניסו להגיד לנו וכיסינו את האוזניים, את הכל הכניסו לסדרה ולא ריחמו על הצופים, בעיקר כי אף אחד לא מרחם על הנשים האלה, שהובאו לארץ בתואנות שווא ונאלצו למכור את גופן כדי לפרנס את ילדיהן שנשארו מאחור.
ואז, אחרי הצפייה המטלטלת בפרק, נשארים עם השאלה "מה עושים עכשיו". האם למישהו מאיתנו יש אומץ לעשות משהו? ואם כן, מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות כדי שזה לא יקרה יותר? נלך לחלץ אותן בעצמנו? נזעיק משטרה? נמנע בגופינו כניסה של לקוחות למקומות האלה? ומה לגבי אלה שכבר השלימו עם העבודה שלהן ונוח להן לעשות "כסף קל", אם אפשר בכלל לקרוא ככה לסקס זול עם גבר זר ומסריח? לכן, מעבר לאי נוחות, הצפייה מעוררת בנו הרבה חוסר אונים. ההכרה שאין לנו באמת אפשרות לעשות משהו, משהו שיכול לעצור את התופעה הזאת, וזה גם מה שמשאיר אותנו מול המסך. לצפות ולנסות להבין במה בדיוק אנחנו אשמים בסיפור הזה. ככל הנראה, באדישות.