חברי רמזור חוגגים בלשכת ראש הממשלה (צילום: עודד קרני)
אפילו ביבי מפרגן | צילום: עודד קרני

אם נשים בצד את השנאה היוקדת של העולם כלפינו, אין שום דבר מפתיע בזכייה של "רמזור" בפרס האמי הבינלאומי השבוע. בשנים האחרונות ישראל הפכה למעצמת יצוא סדרות, כמו "בטיפול", "מרחק נגיעה" ו"הבורר", עם הספק שלא היה מבייש אף מדינה דוברת אנגלית. אבל "רמזור" זכתה לא רק בגלל שהיא סדרה טובה, מצחיקה ואנושית מאוד - היא זכתה כי היא אוניברסלית.

גבר כמו גיסנו אפשר למצוא בכל מקום בעולם, בין אם הוא שותה באדווייזר בגרסה האמריקאית, וודקה בגרסה הרוסית או סאקי בגרסה היפנית שבטח יתחילו להפיק אוטוטו. "רמזור" היא סדרה שמשמשת פה לגברים, סדרה ששמה את האצבע על כל מה שמחרפן אותם בנשים שלהן, בחיי השגרה של עבודה, קניות בסופר וזריקת זבל, ואף פעם לא היה להם אומץ להגיד (או יותר נכון, הם אף פעם לא לגמרי ידעו איך). אדיר מילר יצר שלושה טיפוסים: שניים מהם, איצקו הנשוי פלוס אחת ואמיר, נשוי טרי, מסמלים כל סחי שני ושלישי במדינה הזאת, בעוד חפר מייצג את הרווק הסטלן והזיין שכל גבר שנמצא במערכת יחסים רצינית חולם להיות מדי פעם אבל פשוט פוחד.

גבריות היא נושא שנבחן בכל מקום ובכל גיל. זה יכול להיות בנעורים, כשההורמונים מתחילים להשתולל, אחד מתקתק את כל היפות של השכבה והחברים שלו גומעים את סיפוריו בשקיקה ואחר כך מממשים את עצמם מתחת לשמיכה. והיא נבחנת גם בגיל העמידה. קחו את "גברים בגיל הזה", הסדרה עם ריי רומנו שמדברת על שלושה חברים בגיל המעבר: אחד גרוש טרי, אחד נשוי ואחד רווק נצחי. כל אחד רוצה את מה שיש לשני, ואף אחד לא מרוצה באמת עד הסוף.

האם איצקו ולילך יתגרשו?

מהבחינה הזאת רמזור יכולה להמשיך ולרוץ לנצח, כי המשברים והבעיות והשעמום שתוקפים קשרים זוגיים (איצקו ולילך), הבעיות הכלכליות שתוקפות אותך כשאין לך אף אחד (חפר) או בכלל, שכנים חטטניים, בוס מגלומן, קופאית קשת יום וגבר אלפא מאיים, כל האנשים והסיטואציות האלה נעים סביבנו במעגלים, רק שכל פעם הם קורים בצורה טיפה שונה. וזה בדיוק מה שיכול ליצור ארסנל של סיטואציות קומיות שיספיק לפחות לעוד כמה עונות מוצלחות. אמיר וטלי ימשיכו לנהל מערכת יחסים של נשלט/שולטת גם אם יהיו להם חמישה ילדים, ואם איצקו ולילך יבינו סוף סוף שהם לא מתאימים, השילוב של תשלום מזונות והקמצנות של איצקו יכול להרים להנחתות במשך עונה שלמה.

"רמזור" היא סדרה מצחיקה. היא לא סופר מתוחכמת, לא הומצא כאן ז'אנר חדש, אבל אדיר מילר ורן שריג הצליחו ליצור דיאלוגים ועולם קומי שעובדים בכל שפה. והרי להצחיק אנשים ששייכים לתרבות אחרת זה הרבה יותר קשה מאשר לרגש אותם בדרמה סוחטת דמעות. וזה כבוד עצום, שאדיר מילר, בחור רציני, חרוץ ומוכשר, עוד יראה ממנו הרבה אורות ירוקים.

>> הפוסט הקודם שלי: רשות ההגירה עושה קופה על יצפאן