אחת מהאמרות המפורסמות של ג'ון פ. קנדי מסבירה כי "מי שמונע מחאות שקטות אחראי להיווצרות מהפכות אלימות". כבר בתחילת הקיץ פנו פעילים חברתיים לראש העיר רון חולדאי (מפלגת העבודה) לחזור ולאפשר מרחב אזרחי, דמוקרטי, חברתי וציבורי שבו תתאפשר מחאה גם הקיץ. לכאורה, זכותו של ראש העיר לדחות את הבקשות ולאסור על מחאת אוהלים במרחב העירוני. אך לא בכך הסתיימו הדברים. המשטרה החליטה לקבוע מדיניות בפועל, והזמינה באופן לא חוקי את ראשי הפעילים החברתיים לחקירות, בדבר עתידה של המחאה החברתית הקיץ. היא העמידה כוחות מזויינים של יס"מ כנגד מאות מפגינים, והרימה מסוק באוויר באחת מההפגנות האחרונות.
השיא הגיע בסוף השבוע שעבר, כששוטריו של תת-ניצב יורם אוחיון, מפקד מרחב ירקון, יצאו בצורה תקיפה נגד מאות המפגינים שהגיעו עם דפני ליף ומחו על האיסור למחות בת"א. שוטרי היס"מ גררו את דפני ליף מתוך קבוצת המפגינים ופצעו אותה (היא נקעה את ידה ושברה צלע) בזמן שהמפגינים זועקים ברקע את המילה "דמוקרטיה". אין כאן התנהלות מקרית או שרירותית של המשטרה כלפי המפגינים. מדובר בהתנהלות פוליטית. הממשלה באופן עקיף וראש העיר באופן ישיר העבירו מסר מאוד מסוים לשר אהרונוביץ', למפכ"ל דנינו ולתת-ניצב אוחיון.
גם נתניהו הבין את כוחה של המחאה
הניסיון לבלום את המחאה החברתית הוא שגורם לרדיקליות שלה. זאת הסיבה שבמקום מחאת אוהלים חוקית קיבלנו מחאה דינמית ולא חוקית, שצרה על סניפי הבנקים ועל עיריית תל אביב. לא במקרה נבחרו הבנקים כמטרה סימבולית. המערכת הפיננסית בישראל לא מקבלת עליה פיקוח צודק והוגן. אפשר לסמן חלק מתחלואיו הקשים של הקרטל: המשכורות הבלתי הגיוניות של הבנקאים, היעדר תחרות כנהוג בעולם המערבי, היעדר ניהול ראוי של הפנסיות, התנהלות חד צדדית כלפי בעלי ההון במתן אשראי, מספר בלתי הגיוני של עמלות ועוד. גם הפיקוח על הבנקים הפך לסמל של שחיתות: מאיר חת, גליה מאור, ד"ר אמנון גולדשמיט, זאב אבלס, ד"ר יצחק טל, ורוני חזקיהו – כולם שימשו כמפקחים על הבנקים, ומיד לאחר פרישתם קיבלו תפקיד בכיר בתוך הגוף המפוקח (הבנקים).
אין בדעה זאת שום קריאה לאלימות, אך יש הבדל גדול בין ניפוץ זכוכית של שמשת בנק והפגנה ללא אישור, לבין האלימות המתנהלת ביום יום מצד בעלי ההון והממשלה כלפינו (ובוודאי שניפוץ חלון של סניף בנק המגלגל מיליארדים לא דומה לניפוץ של חנות של אריתראים בדרום העיר, שזהו כל רכושם עלי האדמות). אי אפשר להותיר את הציבור ללא עתיד. הדרישות של המחאה כוללות את הרצון למימוש צדק חברתי מתקן (מלחמה בעוני ומדינת רווחה אוניברסלית) וגם שינוי מהותי של סדר העדיפויות (הגדלת המיסים על בעלי ההון והאוכלוסיות המבוססות, הגדלת הקצבאות והתקציבים החברתיים על חינוך, רווחה ובריאות).
אסור לתת לדברים להחריף. המשטרה והפעלת כוח לא יפתרו את התסכול. הפערים המחריפים בחברה הישראלית יכולים לקבל טיפול של מדיניות מרחיבה. אם תתנו למחאה מקום תראו שאפשר לשנות. רק היום נודע כי ראש הממשלה נבהל מהמחאה והוא מבטל את העלאת המע"מ ושאר גזירות המיסוי, תוך העלאת הגירעון. השלטון מראה שהמחאה אפקטיבית, אז למה להילחם בה בכוח?
>> הטור הקודם שלי: אל תוותרו על ההסתדרות
>> צדק חברתי מתחיל בריבית שהבנק גובה