סטיב ג'ובס מת, אבל הקדמה ממשיכה. היא תמצא גאון אחר שיחזיר לה את הכוח. הקדמה אומרת לנו שהעתיד יביא מזור לכל בני האדם, באמצעות ההמצאות הטכנולוגיות שלו, שהעתיד מכיל את הפתרון לכל בעיותינו. אבל היום, אחרי שלוש מאות שנה של קדמה, אנחנו מבינים שלעתיד אין פתרון ושאין חדש תחת השמש: העניים עניים והעשירים עשירים.
סטיב ג'ובס היה אמון על המצאות טכנולוגיות מרהיבות, אך כחסיד המערכת הקפיטליסטית הוא לא התעניין במחיר שהן תובעות מן העולם האחר, ומעריציו האדוקים הרבים הקפידו לא לשאול שאלות. למה לספר את הסיפור של הילדים הסיניים שאיבדו את חייהם בשביל מוצרי אפל, סיפור שעשוי להטריד את מנוחתנו בזמן שאנחנו מלטפים את האייפון, כשאפשר להתמוגג מסיפורי ההצלחה של בעלי ההון, ללא הקשר מוסרי של הפעולות שלהם בעולם שלנו?
גם לחברה הישראלית סטיב ג'ובס סיפק עוד דרך לחגוג הצלחה, ווינריות, עוצמה, אמריקניזציה ומערביות, בלי שנצטרך להביט לעצמנו במראה. למרות המהפכה החברתית של הקיץ האחרון, אצו להם כל העיתונאים רק כדי להיפרד מג'ובס ולחשוב שהוא הקוסם של השיטה. אני מסכים איתם. ג'ובס הוא הקוסם, אבל במקרה שלו, כמו בסיפור של אתגר קרת, הארנבת מתה והילדים מוחאים כפיים ושוב מזמינים את הקוסם האומלל.
ג'ובס מייצג את הקפיטליזם, התחרות, והשעבוד שמתחייב מהם. קל יותר לאמץ את האתיקה של חברות כמו אפל. קל יותר להלל את המנצח, בעל ההון, מאשר להקשיב שוב ושוב לסיפורי העובדים המנוצלים. הרי אפילו המדוכאים רוצים להיות חלק מהסיפור של הניצחון, ולשכוח מהצד האפל של העולם התחרותי. אותו צד שמחייב מפסידים במקום שבו יושבים מנצחים, אותו צד של מקסום הרווח, שבו תאגידים בינלאומיים ינועו משוק לשוק וינצלו עובדים היכן שיוכלו.
סטיב ג'ובס לא הקים קול צעקה, לא מסגר את אשמתו בהרצאה המפורסמת בסטנפורד, לא התפטר (כמו רבין כשגילו חשבון דולרים סודי ב-1977) וגם לא הסתגר בביתו (כמו מנחם בגין שהולך שולל אחרי שרון) כשהבין שהחברה שלו טעתה. שהרי האנשים המצליחים, המוכשרים, תקועים עמוק בתוך התחת של האתיקה של ההצלחה שלהם, עד שהם שוכחים את קול המצפון. ג'ובס פשוט המשיך הלאה להצלחה הבאה.
הרי לא הילדים שלו נוצלו במפעלים בסין. לא העתיד של ילדיו נהרס תחת קול המשטר המדכא וחסר זכויות האדם. לא העתיד של האומה שלו שקרס תחת זרועות הקפיטליזם. לא. אלו הם אנשים מעולם אחר לגמרי, ולכאורה אין לסטיב ג'ובס שום אחריות על חייהם, זכויותיהם ורצונותיהם. הוא רק עשה מה שהצרכנים מצפים ממנו, והם בתמורה עשו מה שהוא ציפה מהם: נהנו מההמצאות שלו ושכחו מהמחיר החברתי והאנושי.
הקדמה לא תזכור את שמות הילדים הסיניים שאיבדו את עתידם. לקדמה אין רצון לבית דין בינלאומי לניצול עובדים, ותאגידים כמו אפל, המנהלים שלהם ובעלי המניות לא יישפטו. ההיסטוריה שייכת למנצחים. הקדמה תזכור רק את סטיב ג'ובס. גם הילדים הסיניים לא ישכחו אותו, אבל מסיבות אחרות לחלוטין.