אמג'ד בחדר האח הגדול (תמונת AVI: mako)
הערבי הכי משתכנז בסביבה. נורמן עיסא כאמג'ד ב"עבודה ערבית" | תמונת AVI: mako

יום שישי בצהריים, שמש, תל אביב, בית קפה על החוף (סיפור אמיתי):
אחראי המשמרת בקפה על הבחור שהגיש את האוכל: "תסלחו לו, ערבים זה עם ממורמר".
אני: "לא יפה, דווקא התחלת לא רע".
"למה, מי מכן יוצאת עם ערבי?"
"השאלה היא 'מי מכן ערביה?'"
"דייי... מי!?"
"אני".
"אז אני רוצה להגיד לך שהייתי לוחם בגבעתי, ואף פעם לא עשיתי משהו מעבר לנדרש".
מישהו אמר "עבודה ערבית"?

בדיוק 24 שעות לפני כן הוזמנתי על ידי סייד קשוע לצפות בבכורת העונה השלישית של "עבודה ערבית", הסדרה שקיבלה את הכבוד הראוי להיות הקומדיה הטובה ביותר לשנת 2011. המשחק משובח, הבימוי מעולה, אבל מעל לכל התסריט גאוני. בפרק הראשון בעונה בוחר אמג'ד, הערבי הכי משתכנז בסביבה, לקחת את הרצון העז שבו להיות חלק מהחברה הישראלית היהודית צעד אחד קדימה, ונכנס ללב הקונצנזוס, בית האח הגדול. שם מוטלת עליו המשימה: להסתיר את זהותו הערבית משאר דיירי הבית. בלי ספוילרים, אני רק אגיד שאמג'ד עומד במשימה ביד חזקה ובזרוע נטויה.

זריז, אני בדרך לפיגוע

סייד קשוע (צילום: אורטל דהן)
המציאות עולה על כל דמיון. סייד קשוע | צילום: אורטל דהן

אבל נחזור רגע לבחור מהקפה:
"אני עדיין לא נרגע מזה שאת ערביה! עזבי את זה שאת נשמעת כאילו יצאת עכשיו מצפון תל אביב, אבל את לא מתנהגת כמו ערביה, ובעיקר את ממש לא נראית!".
"יקירי, אני אומרת שחרר, אל תמשיך לדבר. חבל".
"יואו, צודקת, זה מה זה לא נשמע טוב. אולי כדאי שאני אשתוק.
(פונה לחברה שלי שיושבת לצדי) היא עובדת עליי, נכון?".
החברה: "לא! ואני אומרת תפרוש בשיא!".

מאז ימי "המסעדה הגדולה" ו"שכנים" ששודרו בערוץ הראשון, ערבית לא הייתה כל כך פופולרית על המסך. האינתיפאדה הראשונה והסיכסוך הישראלי פלסטיני שהחריף עם השנים גרם לכך שהשפה הערבית הפכה להיות שפת האויב, שפה ש"לא נעים לשמוע באוזן". מאז הפיגועים כמעט בלתי אפשרי לדבר ערבית בקניון בלי שמישהו יסתכל עליך במבט של "אלוהים, היא תכף צועקת אללה וואכבאר ומתפוצצת".

ערבים (אגב, בדיוק כמו אתיופים, רוסים, אנשי פריפריה וכו') מוזכרים בטלוויזיה ובעיתון כמעט רק בהיבטים שליליים. הרשימה כוללת: גניבת מכוניות, עסקאות סמים, אלימות בכבישים, רצח נשים והאהוב עליי מכל... טביעות בים (אנחנו והחרדים באותה סירה מתברר). ולפני שתטקבקו "תסתכלי מה הולך אצלך בחברה", אני אקדים ואומר שאתם צודקים, הדברים האלה אכן קורים בחברה הערבית ולצערי יותר מדי אפילו, אבל – והאבל הוא גדול – לא רק אצלנו במגזר!

אבל אז הגיע סייד קשוע. הגאונות שלו לא מתבטאת בהתחכמות או בדמיון פורה, אלא בפשטות שלה, ביכולת של סייד להביא את המציאות כפי שהיא ופשוט להניח אותה כמראה מול עיני הצופה הישראלי, הערבי והיהודי כאחד. המיעוט הערבי אינו מוכן להיראות חלש בפני הרוב, ולכן הוא תוקף את סייד על כך שהוא מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה "ונותן להם עלינו עוד תחמושת". חבל שהם לא מבינים שהומור עצמי מעיד על כך שאתה מקבל את עצמך ואת מגרעותיך.

לעומת זאת, בצד היהודי, כל מי ש"שמאלני עם מלא חברים ערבים" מגלה פתאום שהוא לא כזה נאור, ומתחיל לזוז באי נוחות בכיסא כשמביאים לו את הערבי לתוך הבית ומראים לו שגם הוא לא פחות גזעני. סייד מוכיח שהמציאות מתעלה על כל דמיון.

מרוקאי זה סוג של ערבי?

רוצים הוכחה? קיבלתם. את יאנה יוסף מהאח הגדול מכירים? ברור. בתעודת הזהות הוצגה יאנה כבת לאב מוסלמי שעצרה את הליך הגיור שלה באמצע. אלא אם כן יאנה נמצאת תחת משימה סודית שאיש אינו יודע עליה, היא החליטה מעצמה לא לספר לדיירי הבית שהיא מוסלמית. למה? כי זה לא משנה? או אולי כי היא יודעת שזה עלול לשנות את חוקי המשחק? אכן, בעולם נטול מסטריאוטיפים והכללות זה בכלל לא משנה, אבל כאן במזרח התיכון החדש זה לא ממש עובד ככה. את זה הבין גם סייד, כשהחליט להכניס את אמג'ד לבית "האח הגדול" והטיל על דיירי הבית את המשימה לגלות מי כאן ערבי.

ומה עם האחראי משמרת שלי מהקפה? התנצלות לא הייתה שם, גם לא הנחה או קינוח על חשבון הבית, אבל זה המשיך ככה:
"מה את רוצה? אני מרוקאי, גם אני סוג של ערבי, אז גם אני ממורמר. אבל עזבי, אני מקווה שלא נעלבת. זה היה יכול להיות יותר גרוע, יכולת להיות פליטה סודנית (צוחק)... גם כאלה אנחנו מעסיקים כאן. את מחפשת עבודה?"
"אפשר חשבון...?".

>> הטור הקודם שלי: אנסטסיה מיכאלי, את לא מייצגת אותי כאישה
>> "עבודה ערבית רק מחזקת את הסטריאוטיפים"