אמריקאים – חייבים לאהוב אותם. יש להם בקבוקי קולה של שלושה ליטר, קופסאות קורנפלקס של קילו וחצי ופעם בשמונה חודשים הם הופכים את המרחב הציבורי למשחק של Grand Theft Auto עם מספר דו ספרתי של ירויים למוות במקומות כמו הג'ימוברי המקומי. אחר-כך הם מתגודדים בפתח זירת הפשע, בוכים, מניחים פרחים ומתראיינים לד"ר פיל, וארגון הרובאים מוציא הודעה לפיה אין שום קשר בין המאורע המצער לעובדה שהחוק האמריקאי מתיר לכל אידיוט כפרי להחזיק בבית נשקייה של בסיס חי"ר, ונו גאן קונטרול כי כאן זה לא קובה.
הפעם האחרונה הייתה בהקרנת הבכורה של בטמן בקולורדו, בה ירה למוות ג'יימס הולמס בן ה-24 בשנים-עשר בני אדם ופצע חמישים ושמונה, לא לפני שמלכד את דירתו במטענים שיכולים היו להפיל את כל בניין המגורים. האשמה הוטלה על שלל גורמים, מהנשיא אובמה ועד הפסיכיאטר של הולמס, אך השאלה נותרה בעינה – מה גרם לבחור הצעיר בשלהי התואר השלישי שלו לעשות מעשה זוועתי כל-כך?
הפסיכולוג הגרמני כריסטוף מלר הציע תיאוריה אפשרית: הוא מצא שגם להולמס וגם לרוצח הנורווגי אנדרס בריוויק (זוכרים?) לא היה פרופיל פייסבוק. משם הפליג מלר לקביעה כי היעדר חשבון פייסבוק עשוי להעיד על ניצני אנטי-סוציאליות וכי הוא יכול לרמז על נטייה לפשעים בניחוח סוציופאתי.
העיתון הגרמני Der Tagesspiegel, שפרסם את התיאוריה של מלר, הוסיף וציין כי כבר זמן מה שברוב מקומות העבודה בוחנים מועמדים גם דרך חשבון הפייסבוק שלהם. בעוד אחדים ייפסלו בגין תכנים בפרופיל שהמעסיקים ימצאו לא ראויים (מנטייה פוליטית ועד שתיית בירה מהברז), חלקם ייפסלו מראש אם אינם מחזיקים כלל חשבון פייסבוק, הימנעות שבוודאי מעידה על בעיות חברתיות חמורות, וכעת גם על נטייה מולדת לג'נוסייד.
אובססיה, נרקיסיזם וחרדות חברתיות
אסכולת הפסיכולוגיה החברתית של מלר תפסה אותי בדיוק בזמן. נחבר אחד ועוד אחד: אין לי פרופיל פייסבוק, ובצבא היה לי מקבץ מהמם של סנטימטר בלבד. שאלוהים יעזור לי, אין לי טוויטר ואפילו לא גוגל פלוס. כל חיי נזהרתי מפחמימות ועתה מתברר שהיה עליי להישמר מנשק חם. בסוף יאספו את כל הטורים שלי ויראו בבירור שבקריאה אקרוסטיכונית הפוכה טמון בהם הצופן החוזר "פיו פיו".
אבל רגע! עכשיו שהכרתי בנקודת התורפה, עוד לא מאוחר מדי לתקן. עליי רק לפתוח פרופיל ולהצטלם בזווית ימנית עליונה עם שתי חברות משורבבות שפתיים. זה יעיד על סוציאליות מהימנה, אם לא על הומניזם רבתי. אינני יודעת באיזה סניף של אוניברסיטת ג'רבי רכש מלר את השכלתו, אבל מאיפה שאני עומדת, דומה שהמשוגעים האמיתיים הם דווקא אלו מבינינו שחזקים ברשתות החברתיות.
אז נכון, אין לי תואר במדעי החברה וגם לא בסיס אמפירי להנחה הזו, אבל אם תשאלו אותי, הרשתות החברתיות מעלות באחוזים לא רעים את הסיכוי של אדם ללקות בטירוף זמני בדרגה זו או אחרת. ראיתי את זה קורה לחבריי הטובים ביותר, שנקלעים לסכסוכים ולמעקבים הזויים אחרי אנשים שבקושי מהווים דמויות משנה בחייהם, שמרכזים אנרגיות ותעצומות נפש ב"קשרים" וב"שיחות" שאין להם שום חותם פיזי, עד שתפיסתם העצמית הופכת מבוססת על תמונת המסך של הפרופיל. תודו שזה קרה גם לכם.
אני יודעת – הרשתות החברתיות יכולות להוות כלי סוציאלי ודמוקרטי מצוין להתאגדות ולהעברת מידע, זה פשוט שהשקר העלוב והמקרטע של היותן אמצעי לשמור על קשר, כשהן למעשה מסייעות בעיקר בניתוק ותדלוק של נרקיסזם וחרדה חברתית, לא קונה אותי. אבל היי, אל תקשיבו לי, אחרי הכל לפי אסכולת מלר אני לא הרבה יותר מרוצחת המונים בפוטנציה.