אלא שכמו כל בת אנוש, אני לא יכולה לדעת שאני יודעת במשך מאה אחוז מזמן הערות שלי – אפילו לניקול ראידמן יש כמה שעות בשבוע בתוך טרנינג של פוקס. אז הקלקתי על האייטם של ג'ן דיוויס, והתעוררתי מעוצמת הנחירות שלי בתוך ים של אנשים בתרדמת.
ג'ן דיוויס שמנה. כמה שמנה? מספיק בשביל יותר מ-175,000 כניסות. היא אמנם רזתה מאז, אבל זה לא מה שעניין את מי שנכנס לקרוא אייטם שכותרתו "מהפנט: תמונות אינטימיות של בחורה גדולה".
מה לעשות, התכווצותה של דיוויס היא רק פן קטן בכתבה, שנועד לאפשר לכל מיני שושנות עם מודעות של שירותרום להדביק עליה "כל הכבוד לה!!!11" וכאילו-להתנער מהמציצנות והרוע והשמחה לאיד שגרמו להן, ולא רק להן, להקליק עליה מלכתחילה.
טרנטינו לילדים
הבשר הזה איננו מהסוג שאנחנו מורגלות ומורגלים בו – נשים צעירות, רזות ומעורטלות שאמורות לעורר הערצה – זוהי תאונת-הדרכים של הבשר. במובנים של מדיה זה הגוף השווה באמת: גוף כל כך גופני שהוא מעלה קבס, בהיקפים מבהילים ובלי הצנזורה של הפוטושופ – הנה גוף שלא ייתנו לכן לראות כל יום.
עבור בנות התרבות שאנחנו, זה כמו לתת לילדים מורגלי פיקסאר להיכנס לבי-מובי של טרנטינו, ולא בלי מימד חינוכי: תראנה איך הגוף הלא ממושטר יתפוצץ לכן בפרצוף. הזהו אדם?
כשמי מאיתנו מקליק או מגיבה על אייטם כזה, מדובר כמעט תמיד באקט בדלני – הרי רובנו המוחץ לא נראים כך (למעשה, כמה מעודד, יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב ללקות בסרטן מאשר בהשמנה חולנית). הבידול מאפשר לנו לקחת את כל הבושה הגופנית שננטעה בנו ולהטיח אותה החוצה בכוח, באמירות ביוש והאשמה חריפות.
אני אוהבת את האופן שבו שיח השרמוטה ושיח הדאבה מחוברים באגן. מעניין איך גם זו וגם זו, והן באופן בלעדי (והדברים נאמרים בלשון נקבה אבל נכונים לשני המינים ולכל המגדרים) אחראיות בלעדית למצב שלהן, מגעילות, מעוררות תוקפנות וצריכות להתבייש.
אין מה לתמוה על כך: מזון ומין הם שני צרכים בסיסיים שהתרבות שלנו לכל הפחות אמביוולנטית לגביהם. כלפי שניהם מונהג יחס של מציצנות ושיפוט ערכי, המבוסס על פרקטיקה של שליטה בגוף. אם יש תחום שלא קשה למצוא בו ייעוץ, זה מה את אמורה לעשות עם הגוף שלך. הפלא ופלא – השליטה הצמודה מוחלת בעיקר על גופים נשיים. החלק הטוב באמת הוא שמי שמחילות אותה הכי טוב הן תמיד אלה שלמדו היטב להתבייש בעצמן.
ואם כל זה לא מספיק, הרי שמעל לכל, השימוש בגופה של ג'ן דיוויס משרת חשיבה שנועדה לייצר אפליה "הוגנת". רוצה לומר, כזאת שמונעת מההנחה שבסופו של יום לא לכולם מגיע יחס שווה. הרי יש גופים, כמו זה של דיוויס, שפשוט דורשים אי שיוויון. מגיע להם בידוד, עוני ומחלות. הם ממש מבקשים את זה, ובחברה המערבית הרי כל אחד מקבל בדיוק מה שמגיע לו, לא?