למה אנחנו כל כך מתרגשים מההריון של סקרלט ג'והנסון?

ובכל זאת, לא נוכל להישאר כועסים זמן רב מדי, שהרי אין עם שעף יותר על התרבות מאשר אנחנו. עובדה, אנשים עדיין (!) מדברים על בייבי בום. אנחנו לא יכולים להישאר מאחור כשכל העולם נכנס לפסטיגל ההריון של ג'והנסון. היי, חכו לנו, אנחנו מביאים פיצוחים לבייבי-שאוור!

כן, אם בימים כתיקונם ג'והנסון נחשבת לאחת הכוכבות המבוקשות וכל אייטם שאפשר להדביק בו את שמה מקליק פי כמה, מאז שנודע לתקשורת העולמית שלשום שג'והנסון מצפה לילד הראשון בינה ובין ארוסה רומיין דוריאק – אתם ממש לא זקוקים לי כדי לנחש שהתקשורת העולמית הומה.

מה זה הומה, אין אתר חדשות שמכבד את עצמו שלא חזר על הדיווח הלקוני אודות הצאצא המצופה לג'והנסון, גם כשלא ממש ברור מה ומתי. הטיים אשכרה הגדיל ועשה כתבת וידאו שכללה ציטוטים ספציפיים ומרשיעים מהשנים האחרונות כמו "יום אחד ארצה משפחה משלי". כן, לעומת הדגנרטית שכותבת לכם עכשיו, יש עוד כמה עיתונאים שלא איבדו את הסטדנדרטים הקשוחים של עיתונות חוקרת.

בכיו של הרחם

כמובן שאף אחד לא מתנער מגל ההורמונים וקופוני המטרנה ושואל, היי, למה בעצם אכפת לנו כל כך? למה כל פעם שיוצאת ריאליטי מ-2006 מתכוונת להעניק את מתנת החיים ליצור שלא ביקש אותה, היא הופכת לשווה סיקור, וכל מי שקצת מעל זה במדרג עניין הציבור בכלל נחשבת לפתע לתפוח אדמה הרה ולוהט?

משמעות העניין היא שמאחורי השמחה המעושה והדיווחים הנרגשים, עומדת אידיאולוגיה פרו-נטליסטית ומודל אימהי מגויס ובלתי אפשרי, שאינם תמימים כמו צבעי הפסטל על קירות חדרי הרך הנולד.

כשאמנית עטורת פרסים מקבלת יותר תשומת לב ביום ההודעה על הריונה מאשר ביום הזכייה באוסקר/אמי/גראמי, העולם אומר לה דבר אחד – שום דבר שאת עושה לא חשוב יותר, לא מעניין יותר ולא חדשני יותר מאשר כשהרחם שלך מלא; למרות שזה בכל זאת דבר גנרי למדי לעשות. עכשיו תחברו קו בין האייטם לבין העובדה שספרי לימוד לסטודנטים לרפואה עוד הכילו בשנות השבעים של המאה שעברה משפטים כמו "נהוג לכנות את הוסת 'בכיו של הרחם' על כך שלא התרחשה בו הפרייה". 

סתם, משהו לחשוב עליו בזמן שאתם מתרגשים מהזיגוטה של ג'והנסון.