אם לשפוט על פי התנהלות השיח בשבוע האחרון, יכול להיות, ואני אומר זאת בזהירות, יכול להיות שאנחנו מתחילים לגלות סימנים ראשוניים של חזרה לשפיות תקשורתית. זה עדיין לא סגור, אבל יכול להיות.
אך כמה ימים חלפו מאז נחשף העניין ההוא, עם ראש הממשלה נתניהו שביקש רשות לבצע שינויים בהרכב תיק ההשקעות שלו. העניין נחשף, דובר בו בזהירות במשך כמה שעות, זהו פרק הזמן שנדרש לטרמפיסטים מהאופוזיציה להתעשת ולהיסגר על עצמם, הם הגיבו בכל חומרת הביטוי ובלה בלה בלה, חצי יום תפקד הנושא הזה בכותרות ואז – יוק. גווע וייאסף אל עמיו מבלי להשאיר שם וזכר.
וואלה? זה נתניהו, זה כסף ואפילו כסף גדול, זה מידע מבפנים, זה אירן, זו חשיפה – ככה להניח לזה כעבור חצי יום – יום? מה עם איזה קמפיין הקורא להתפטרות? מה עם וועדת חקירה? מה עם פולו אפ וראיונות ויום שידורים? שום דבר. היה, נגמר. נקסט.
הסיבה היא כמובן פשוטה: הידיעה על שינוי תיק ההשקעות של נתניהו היא לא ידיעה. היא חרטא. היא לא שווה שום דיון, אפילו לא של שנייה. אולי דיון פילוסופי, מהסוג שניהלה שותפתי עירית לינור בגלי צה"ל, על היכולת של ראש ממשלה לנהל חיים פרטיים בכלל בצמוד לתפקידו כראש ממשלה; הרי כל נשימה שלו כרוכה ומושפעת ממידע שיש לו. הא ותו לא. הבעיה היא, שהעובדה הקטנה הזו מעולם לא השפיעה על השיח שלנו. וכי ממתי בודקים ידיעה אם היא שווה או לא בדרך לשערורייה? והנה, השבוע זה קרה.
כשמצרפים את העניין הזה לעניין נוסף שמדובר בו כעת, פינוי מגרון הקרב ובא בהוראת בג"ץ, מתקבלת אולי תמונה שמחה של שפיות ברוכה באופק. מה שקורה במגרון הוא, חד וחלק, פינוי יהודים מבתיהם. יהודי מגרש יהודי. נכון שזה נקודתי ונכון שזה בכמות קטנה ונכון שזה מוסדר והתושבים מפוצים ויישוב חליפי ייבנה, אבל עדיין: איפה הדם? איפה האש? איפה תמרות העשן?
ובכן, כל אלה ספונים ומאופסנים במקום הראוי להם. מישהו התעשת. מישהו הבין כי לא כל פעולה צריכה להיות מלווה בבלגאן גדול. מישהו הפנים כי יש תמונה רחבה והיא לא בהכרח מורכבת מהרבה תמונות צרות. תושבי מגרון וכל האחרים הנוגעים בדבר כואבים את הפינוי כאב גדול אך מכניסים את כאבם לפרופורציות. התקשורת, העייפה גם כך מעסקי השמאל-ימין הותיקים, מפנימה את העניין ולומדת שהוא לא ממש מעניין, וכך היא מטפלת בו בצורה עניינית וראויה, ללא ההיסטריה המשוגעת המתלווה בדרך כלל לימים כאלה. איזה תענוג. כך מתקבלת תמונה יפה ואופטימית של שבוע שבו התנהלה המדינה בצורה נורמלית, משל הייתה באמת נורמלית.
ואולי, אולי אין בכך שום בשורה. אולי בחסות סוף הקיץ והחזרה לשגרה והעייפות הכללית שום דבר לא באמת מעניין אף אחד, ומה שבאמת חשוב זה למי, למי ייתן גיבור התרבות החדש של ישראל בוקי נאה את המיליון.