בורקס גבינה
בורקס גבינה, המרענן הרשמי של תשעה באב | צילום: מטבח ישראלי, על השולחן, מטבח ישראלי, הוצאת על השולחן

פעם, לפני שנים, היו מתכנסים דיונים מלומדים סביב השאלה מדוע אין תשעה באב תופס מקום של כבוד בלוח השנה הישראלי, בדומה לחגי ישראל מן הטיפוס השמח והמזין יותר. התשובה הייתה תמיד פשוטה מאוד: תשעה באב נופל תמיד בתקופת החופש הגדול. אין מתי ללמד עליו בבית הספר. כיון שכך, גדל הילד הישראלי ללא כל מושג אודותיו, והרי מן הידועות היא שאת המושגים ביהדות יונק הבגיר הישראלי אך ורק מלימודיו בבית הספר. זה כל הסיפור.

כיום, ניתן עדיין לקונן מעט על מיעוט נוכחותו של יום הצום הזה ברחוב הישראלי, אבל הרבה פחות מבעבר; מסתבר שגם כאן עשו כוחות השוק את שלהם. הצורך הישראלי בתוכן חבר לחיבת המסורת ושניהם יחד יצרו כאן תשעה באב אלטרנטיבי יוצא מן הכלל, שרק הבורקס ובקבוקי המים הצוננים מונעים ממנו להיות תשעה באב כהלכתו. אבל התוכן – הפלא ופלא. אין לך מתנ"ס ומועדון, בית כנסת ותנועת נוער, מקלט חזרות ותחנת עגינה לאופניים שלא מכנסים פאנל בנושא היום. "אהבה", "שנאה", "שנאת הזר", "מלחמת אחים", "חורבן וגאולה" וכן הלאה. כל מה שרציתם לדעת על כל מה שרציתם לדעת והתביישתם לשאול את הרב ישראל לאו או הרב בני לאו או הרב דוד לאו. מי אמר לאו ולא קיבל.

וזה יפה, הדבר הזה. זה יפה קודם כל ברצינות, בלי ציניות, כי יפה לראות כיצד בסופו של דבר תרבות מקומית נבנית מעצמה, נגד כל הסיכויים ולמרות כל הבעיות. זה יפה שהבריחה המוחלטת של דור ההורים מתכני היום הזה מתורגמת בדור הבנים לאלטרנטיבה נאה ורוויית תרבות, שיונקת בעוז גם מהמקורות היהודיים וגם מן העכשיו הישראלי; ויפה שהיום הזה הפך למפגש מעניין בין קהלים ושבטים שונים בארץ סביב שולחנות דיון והתכנסויות פומביות, ואפילו דו קיום חמוד נרשם בשוליים ("האם תרצה שיכינו לך כיבוד בחדר האמנים?", נכתב בשאלון אחיד שנשלח אליי ואל משתתפים אחרים ערב הופעתנו בפאנל תשעה באב). יפה.

זהירות, משיח לפניך

אבל מה שעוד יותר יפה הם התכנים. מסתבר שהמונח "שבעים פנים לתורה" מקבל כאן חיים חדשים. השיח הישראלי-יהודי של השנים האחרונות מתבסס כל כולו על דרש ומדרש. נוטלים את המקורות כפלטפורמה לדיון, דשים ומפרשים אותם ומעמידים עליהם תילי תילים של שיח. כבר מזמן עליתי על דבר מעניין: ככל שזה נוגע למדרש, הופכים המקורות לאלסטיים מעין כמותם, ממש מקורות גומי. במו אוזניי שמעתי, באותו פאנל עצמו, ימני קיצוני המבאר, על פי קטע בתלמוד, עד כמה אסור בשום אופן להתכופף בפני האויב ועד כמה מדיניות הידברות ופשרות היא הרת אסון, ומטר ממנו הוגה שמאלני קיצוני המסביר, באמצעות אותו קטע עצמו, עד כמה הכיבוש משחית ואין מנוס מפשרה טריטוריאלית ומשיח עם האויב.

שנאת חינם אמרתם? יפה. אז שיפסיקו החילונים האלה להפיץ שנאת חרדים. ככה? חתיכת פרזיט. מה יותר שנאת חינם מאשר להשתמט מגיוס? אתם שונאים. לא. אתם שונאים. די, נו, תשעה באב. אני? שהוא יפסיק. אני? שהיא תפסיק. וכן הלאה והלאה, עד שאוהל ההידברות נעשה חם מדי והמזגן קורס וכולם יוצאים החוצה, אלה לשתות משהו ואלה לפנטז על מה שהם עתידים לשתות עוד מעט, לכשתשקע החמה.

ובין אלה לבין אלה עולה כפורח התוכן האמיתי והבלתי מתפשר של היום הזה: הזיכרון. באמת שאין זה משנה אם השורה התחתונה של הפאנל היא שצריך לגייס ברגע זה את כל החרדים או שצריך להטביל במקווה בעוד שעה את כל החילונים; אם אתה הוא זה ששונא או היא זו שאוהבת ובעד זה היא איחרה את הרכבת, ואם השנאה היא חינם או שניים במחיר אחד ואם הסיקריקים של ימי החורבן הם אלה של בית שמש או שמדובר בזן שונה לחלוטין; העיקר שיש זיכרון לאומי שאיש אינו מתעלם ממנו.

וכך, מה שלא עשו חמישים וכמה שנות חוקי עזר עירוניים המורים על סגירת בתי עינוגים, עשו עשר שנות שיח ויוזמות ופאנל ודיון ובעיקר תרבות שיח. תשעה באב נוכח, תכנית, ברחוב הישראלי, וזה אומר שהמשיח כבר אוטוטו מגיע. אמנם אז לא תהיה סיבה לחגוג את תשעה באב, אבל הפאנלים, תאמינו לי, ימשיכו להתכנס.

>> הטור הקודם שלי: צדקה הייתה יכולה להציל את משה סילמן
>> "סבא נסע לייצג את ישראל באולימפיאדה, וחזר בארון"