בימים האחרונים הופצה באינטרנט עצומה, שמאחוריה עומדת יהודית ביאלר, אמו של יורם הי"ד שנהרג במלחמת ההתשה בשנת 1969. ביאלר קוראת לרמטכ"ל בני גנץ להחזיר את נוסח קריאת "יזכור" לנוסח הוותיק "יזכור עם ישראל", ולא כהחלטתו בשבוע שעבר על הנוסח "יזכור אלוקים". לעצומה הצטרפו אלפים, בהם הורים שכולים נוספים.
העצומה הציתה מחדש את הויכוח הציבורי על הנוסח הראוי והנכון, והשאלה מה מייצג נאמנה את ערכי המדינה, צה"ל ומשפחות הנופלים. נכון, מדובר בשאלה מורכבת. עלינו לשאול את עצמנו עד כמה צריך צה"ל להתחשב מצד אחד בחייליו הדתיים והמאמינים, ומאידך להיזהר שלא לפגוע ברגשות החיילים והמשפחות שאינם כאלה.
לעניות דעתי השבר הוא עמוק יותר. קשה למובילי הדעה לקבל את השינוי שעבר על צה"ל במשך שנות קיומו. הם נאחזים בצה"ל של פעם - צבא חילוני במהותו, הנשען על מורשת "ההגנה" ועל המסורת והתרבות הציונית הישנה. ממילא לאותו צה"ל התאים ה"יזכור" שחיבר ברל כצנלסון. אבל היום הצבא מבוסס יותר ויותר על חיילים דתיים ומסורתיים, מיישובי הפריפריה ומההתנחלויות, וברוח צה"ל הנוכחית יש יותר ויותר מקום למורשת, התרבות והמסורת היהודית.
אנחנו פה בזכות האמונה
אבל צה"ל הוא לא רק סך כל חייליו, אלא גם הגוף שאחראי על קיומנו במדינת ישראל. סוגיית ה"יזכור" העירה את הוויכוח הידוע - האם מדינת ישראל צריכה להשתמש בספר התנ"ך כ"קושאן" (תעודת בעלות), כמסמך ההיסטורי המוכיח את בעלות היהודים על הארץ? כזכור, אפילו ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, השתמש בטיעון מנצח זה. מצער להיווכח כי כיום, 65 שנים אחרי הקמת המדינה, יש מי שבוחרים להתעלם מההוכחה היסטורית הזאת, ולהשתמש בטיעונים והוכחות שונות (שאינם מחזיקים מים) במאבקינו על הארץ הזאת מול האויבים.
מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כבית לעם היהודי. בכך היא שונה מכל מדינות אירופה וארה"ב, שאינן מתייחסות לדת ספציפית. האמונה כי הבורא נתן ליהודים את הארץ הנבחרת, היא זו שגרמה להם לא לשכוח אותה, להמשיך להתגעגע אליה ולכסוף אליה בערגה. מדי יום, במשך 2000 שנות גלות, נישאו תפילות בגרמניה, בתימן, בפולין, במרוקו וברוסיה: "ותחזינה עיננו בשובך לציון...".
האמונה באלוקים וההכרה בתנ"ך הם הזכות הבלעדית והנצחית של עם ישראל במאבק על ארצו ומולדתו. ללא עוגנים חשובים אלו, אנו נחשבים כפולשים וכזרים שהשתלטו על שטח לא להם ואף גירשו ממנו עמים אחרים. אז נכון שחשוב שנדע שעם ישראל זוכר את נופליו, אך חשוב לא פחות שאלוקים, בזכותו אנו כאן, יזכור אותם אף הוא.
מה נוסח "יזכור" המתאים לדעתכם? מחכים לכם בטוקבקים