בשעה 19:00 בערב התגודדו עשרות צוותי תקשורת, כתבים, שדרנים וצלמים בצומת הרחובות רבי עקיבא-ז’בוטינסקי בכניסה לבני ברק. הסגר ירד על העיר, כוחות משטרה הציבו מחסומים ונעלו על מנעול ובריח את שערי העיר.
אנשי התקשורת התאכזבו, הם ציפו אולי להפגנות מחאה סוערות או אולי למרד של צעירים אבל לא. הציבור שתק וקיבל זאת כגזירה משמיים. יממה אחרי שהצליחו פרנסי המגזר החרדי למנוע סגר מלא על העיר, אז מה זה בשבילנו עוצר לילי? משחק ילדים!
אבל האמת שזה לא מדויק. המרד נמשך באופן שקט וקולות המרד מבעבעים לאט לאט בקרב תושבי בני ברק. אין אמנם הפגנות מחאה של אלפים שיוצאים לרחובות אבל סדר היום נמשך יחסית כרגיל. הילדים לומדים בתלמודי התורה על אף האיסור בהוראת הרבנים, וכך גם אברכים בכוללים ותלמידי הישיבות. לא ניתן שיעצרו את לימוד התורה.
בגל הראשון של הקורונה ספג הציבור החרדי מכה רוחנית קשה. מאות צעירים הסתובבו ברחובות ונשרו מהישיבות ומוסדות החינוך וחלקם לא שב בחזרה לצלם. הרבנים הבינו שכמו שאת צה״ל לא סוגרים וכמו שהמדינה מבינה שיש צורך לאזן בין צורכי הכלכלה ועולם העסקים לבין הסכנה הבריאותית שגורם הנגיף, כך גם יש לשמור מכל משמר על עולם הישיבות שהוא המגן הרוחני של עם ישראל.
ועדיין, זה מרגיז, מכעיס ומקומם שדווקא הערים שנכנסו בתוך הקטגוריה של העוצר הלילי הם ערים וישובים חרדים וערבים. אשקלון ואילת ועוד ערים בהן יש מנהיגים וראשי ערים מהליכוד או כאלו המקורבים לשלטון הצליחו להימלט מהגזירה ולהוציא עצמם מהרשימה השחורה.
טוב, מה לעשות? את המיעוטים החרדים והערבים לא ספרו אף פעם. העיקר שבמדינת תל אביב ממשיכים כרגיל. את הסטיגמה המוטעית והאנטישמית של החברה החרדית כמפיצי מחלות תוך מיתוגם כמצורעים וכאלו שיש להתרחק מהם ולהיזהר ולסגור אותם בגטאות, יהיה קשה להסיר עוד שנים רבות אבל למי אכפת.
שוב המיעוטים בישראל משלמים את המחיר של כלל האוכלוסיה וחבל. הרי הסגר הלילי גם לא יועיל להורדת התחלואה. במקום לפעול בהסברה ושיתוף פעולה הולכים בכוח ובאכיפה מלמעלה. אבל התרגלנו כבר להיות השעירים לעזאזל, אז עד שנלמד להפסיק לשתוק ימשיכו לזלזל בנו. חבל.