שתי תובנות גלגלתי במוחי בימיי הראשונים בעיר הגדולה: שיהיה לי ממש קשה למצוא פה בעל עשיר ושיהיה לי עוד יותר קשה למצוא בעל דירה נורמאלי. התובנה השלישית הגיעה באיחור קל, כשגיליתי כמה מרוויחים בוגרי מגמת תסריטאות שכותבים משימות הדחה בתכניות ריאליטי. בלי בעל עשיר לא בטוח שאוכל לקחת משכנתא אפילו על מחסן בגינה. לנצח אוותר תלויה בחסדיהם של בעלי הדירות בגוש דן. זהו גורלי המר והאכזר.
אני זוכרת את היום שבו נסתי כל עוד נפשי בי ממעונות הסטודנטים. מזגן לא היה שם ועשן סיגריות מהסוג הזול ביותר חדר מהדירה הסמוכה, ויצר ביחד עם הלחות הגבוהה ענן כבד שהיתמר במרכז החדר והמטיר טיפות של ייאוש חומצי על גבי המרצפות. כשרופאת המשפחה שמעה את הריאות שלי ונתנה לי מרשם למשאף סטרואידים, גיליתי שעישון פאסיבי זו לא המצאה של חנונים.
למה הכיור נמצא בין הספות?
אחרי שעזבתי, הסתובבתי מסוחררת מאושר ברחבי 40 מ"ר ששכרתי תמורת 3,300 ש"ח, ממש מול האוניברסיטה. זו הייתה מציאה לעומת דירות יקרות יותר בנות 15 ו-20 מטר. גם היה מזגן בסלון, שבעצם היה פעם המטבח, לפני שהדירה המקורית חולקה לשתי דירות. חשבתי שזה קצת מוזר שהכיור נמצא בין הספות, אבל לא נתתי לזה להפריע לי ליהנות מהבריחה מהרעש ומהצפיפות הבלתי נסבלים שהיו במעונות. "כאן", בעל הדירה הבטיח, "יהיה לך טוב". הוא התהדר בכך שהוא משכיר את הבייבי שלו רק לסטודנטים, מתוך רצון לתרום להשכלה הגבוהה קורת גג שקטה. זוג אחד אפילו הכיר בדירה הזאת, ולכן הם עוזבים, כדי להרחיב את הקן.
לא נגיד כי נמאס להם שקיר גבס דקיק מפריד בין חדר השינה (שכל מה שנכנס בו זו מיטה וחצי. אין מצב לזוגית) לבין אמבטיית הגיגית שהיא גם האסלה של השכנה בדירה המאולתרת השנייה. זה לא הכי רומנטי לעשות סקס כששומעים אותה מחרבנת, וזה פחות כיף בלי להשמיע קולות של הנאה צרופה, כמו זוג גנבים שמתחבאים בארון בגדים ובטעות מתפלק למישהו מהם האפצ'י.
מדובר בשכנה מפחידה - אם מדליקים טלוויזיה ולו על שני קווי סאונד, היא לא עוברת על זה בשתיקה ומטיילת עם שואב אבק הלוך ושוב מעבר לקיר בשלוש לפנות בוקר. אם מורידים את המים בשירותים לפני שהיא קמה בבוקר (ואחרי כל השאיבה בלילות, היא קמה מאוחר), היא יוצאת בעצבים אל המסדרון הקטן שמפריד בין הדלתות של הדירות וזורקת שם שקיות מלאות בבשר מקולקל ובגושי חרא של הכלבה שלה. כך קרה שבמשך קרוב לשנה התנזרתי מכל חיי מין באשר הם, מחשש לחיי. בחיי.
מס הכנסה, אני רוצה לדווח על בעל בית
עוד לפני המאבק העכשווי על גובה שכר הדירה, ניטש ויכוח ארוך בין התל אביביים סביב תופעת הדירות המחולקות. יש הטוענים שלאור המחיר היקר שגובה הפריבילגיה לגור לבד, מדובר בפיתרון לא רע בכלל. לולא הן, לא הייתה ברירה אלא לגור עם שותפים. אבל רוב הדירות הללו הן בעצם דירה בת 60 מ"ר שמפוצלת לשלוש יחידות דיור זעירות. כל שמפריד ביניהן הוא קיר גבס (שזה בדיוק כמו לקחת קרטון ולצבוע אותו בלבן) שלא מספק את הפרטיות לשמה אנשים בורחים מהמעונות או מנסים להימנע ממגורים עם שותפים.
שלא לדבר על הסכום המופרז שבעלי הבתים גובים עבור תא הכלא הפרטי. במקום להשכיר דירה בת שלושה חדרים לזוג צעיר תמורת, נגיד, 5,000 ש"ח (שזה "מחיר טוב" לפי מה שאני רואה ביד 2), הם מחלקים אותה לשלוש קופסאות, לוקחים על כל אחת משהו כמו 3,500 ש"ח ומכפילים את הרווח מהנכס. וזו לא הסיבה היחידה לצחוק על השוכרים כל הדרך אל הבנק. במס הכנסה הרי לא יודעים שיש ברשותם, למעשה, שלוש דירות, ומה שמס הכנסה לא יודע, נשאר בחשבון. אבל היי, בשביל מה לדעתכם המציאו את המלשינון?
למזלי קיבלתי הזדמנות פז לצאת לפני סוף החוזה מהדירה המחולקת ההיא: בעל הדירה הודיע לי שהשכנה התלוננה שאני מפריעה את שלוותה, מרעישה כל היום וכל הלילה, חגיגות וזיונים בלי סוף, ובכך מפרה את אחד מסעיפי החוזה לפיו עליי לשמור על ידידות נפש עם השכנים או משהו. איחלתי לשכנה שהמחליפים שלי לא יפחדו ממנה פחד מוות כמוני ובאמת יעשו את כל הדברים שהיא מלינה עליהם, ועברתי לגור עם שותף.
בימים האחרונים הגעתי לעוד תובנה: הכי טוב לגור באוהל בשדרות רוטשילד. הוא בין כה בערך בגודל של דירה מחולקת, אולי אפילו יותר גדול, רק שלא עולה שקל לגור בו ולא צריך לשלם ארנונה. וחוץ מזה, השכנים טובים בעיניי, כל מיני תל אביבים שיודעים לנגן בגיטרה.