להתחפש בפורים? זה לא בשבילי

שנה אחר כך כבר הייתי גמד. למה גמד? כי אימא שלי נסעה לתל אביב וחזרה עם מסכה של גמד עם מצנפת אדומה וזקן לבן. משהו בין החברים של שלגיה לסנטה קלאוס. בשנת 1965 איש בישראל לא ידע לזהות סנטה קלאוס, והפרצוף שלו לא היה חלק משום תרבות מקומית. אז לבשתי גטקס לבנים, ומגפי גומי לבנים, על הגב היה לי שק אדום שאימא שלי תפרה ומילאה במשהו, והייתי גמד. ממילא הייתי עדיין אחד הילדים הכי נמוכים בכיתה, ממאן לצמוח, כך שזה די התאים.

מרד הילדים בסיקסטיז

אחרי מלחמת ששת הימים כבר הייתי גדול. וזה אומר שכבר לא הסכמתי להתאמץ עם התחפושת. כמו כל הילדים בכיתה רציתי להתחפש להיפי, שזה אומר פאה עם שיער ארוך, מכנסיים צבעוניים גזורים, וחולצה צבעונית, רק שאין קשר בין הצבעים של המכנסיים לחולצה. כך נראה מרד הילדים בסיקסטיז. לא אהבנו להתחפש. לעגנו לילדים שהגיעו לפורים מושקעים. עשינו רק מה שמוכרחים.

גם בתיכון החקלאי בפרדס חנה לא ממש העריכו את החג הזה. כובע על הראש, קצת שפם או איזו מריחת צבע על הפנים, נראו כמו שיא השיאים. בעידן ההוא, רק שתדעו, לא שתינו כלום, אפילו לא בירה, אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל בדור שלי פורים הפך לסוג של עול. אתה צריך להתחפש, למרות שלא ממש בא לך. בטח אין לך כח להשקיע, וגם מה כבר האופציות? אם נניח יש לך רעיון, מאיפה תביא תחפושת בלי להראות מגוחך?

אחרי הצבא, כשהייתי כבר דייל, נחשפתי למקבילה האמריקנית של "ליל כל הקדושים" בסוף אוקטובר. היו לי אז חברים אמריקנים, ובחור שהיה כאילו ממש בויפרנד, והוזמנו למסיבה גדולה בלואר איסט סייד במנהטן, והיה ברור שאי אפשר לא להתחפש. מאחר שהרגשתי ממש מחוץ לאלמנט שלי בחרתי בתחפושת קיי.די. לנג. כלומר התחפשתי לזמרת לסבית, מעט גברית,  שזה אומר חולצת טריקו, כובע בוקרים, מגפים וחצאית. האמת שהתחפושת הצליחה מעל למשוער. אנשים במסיבה חשבו שאני "Hilarious". זה היה ערב מאוד משחרר.

מה עשיתי כשגיליתי את כל זה? במקום לזרום, הלכתי אחורה. החלטתי שאני לא אוהב בכלל את פורים. שהרעיון שכולם נורא מתאמצים לשמוח לא מתאים לי. שאני מזהה את הלחץ שמפעיל את המתחפשים, את התחרות, ואני מעדיף להישאר בבית. בשנים האחרונות מצאתי אלפי תירוצים ושיטות איך לעקוף את החג. 

הדבר היחיד שיש לי אומץ לעשות זה לכתוב את הטור הזה. כרגיל דיברתי השבוע עם שירזי ואמרתי לו שאולי אגיע. וגם עם רועי מהפג שמתאחדים עם הביף והפוראבר. וגם עם חיים מהגברא. ואפילו עם מישהו שמארגן מסיבת בנים חדשה בהר סיני. לכולם אמרתי שיש סיכוי שאני אגיע, למרות שברור לי שאני אדחיק.

מה צריך לקרות כדי שיהיה לי האומץ להיפטר מהעכבות הישנות של מי שגדל בעולם מטופש שבו אתה דופק חשבון? אתמול הייתי אצל חבר, שיש לו המון תחפושות בית (טוב זה לא תחפושות, זה בגדים שהוא משתמש בהם לכל מיני דברים) והוא שם לי איזה פרווה על הראש, עם סיכה, והתאים משקפים והעליתי את התמונה בגאון לאינסטגרם. לרגע הרגשתי ממש כמו מי שהתחפש בפורים. וגם הוספתי כיתוב "פורים שמח". נראה, אולי בחג עצמו אצליח יותר.  הבעיה היא שלא הכינותי מראש כלום. אבל בסדר, אם אחליט בסוף להתחפש ולצאת נמצא גם את הפתרון לזה. חג שמח. תיזהרו מהגשם.