הטלפון שלי צלצל בבוקר שבו התפרסמה הידיעה על כך שברברה סטרייסנד תבוא לארץ. בצד השני של הקו היה קול של חבר:
- "הולכות?"
- "מה אתה אומר?"
- "יש ברירה?"
- "לא יודע. אומרים שהכרטיס יהיה נורא יקר"
- "אתה הומו?"
- "כן"
- "נו, וזאת ברברה. ראית אותה פעם לייב?"
- "לא"
- "אז איפה הדילמה?"
המצח שלי התחיל להתקמט. איתן ניסה להבין מה קרה. הסברתי לו. הוא הציע פתרון. הוא לא רוצה ללכת. הוא מפחד שהיא כבר הרבה אחרי השיא וההופעה תהיה מאכזבת. ״תלך אתה״, הוא הציע באבירות, ״אתה יותר אוהב אותה״.
צלצלתי חזרה לחבר:
- "נלך רק שנינו. בלי בני זוג. זה יוזיל את האירוע"
- "סגרנו"
- "ואתה בטוח ש 3,400 שקל לכרטיס זה לא טירוף?"
- "אם תמשיך לנדנד גם לא יהיו לנו כרטיסים בשורה 2 באמצע. אני מצלצל למפיק עכשיו. מחרתיים מתחילה המכירה"
- "יאללה בסדר"
>> היה שווה את הכסף? ביקורת ההופעה של סטרייסנד בבלומפילד
נשמתי נשימה עמוקה. 3,400 שקל זה באמת סכום בלתי נתפס. אבל לפני כמה שנים החלטתי שאם כבר לראות אמן שאני באמת אוהב אז רק ממקום טוב, או לוותר. ככה דילגתי על ההופעה של פול מקרטני ועל כל מיני הופעות אחרות. לפני שנתיים כשהיה כאן פול סימון מיהרתי להתארגן בשורה 3 באמצע מול הבמה. זאת הייתה החלטה נבונה, ובדיעבד ההופעה של פול סימון הייתה חוויה של פעם בחיים. ובכל זאת המחיר היה "רק" 1,500 שקל, שזה פחות מחצי המחיר הפעם.
הכרטיסים נרכשו עוד באותו היום. שמחתי שנלך לראות את ברברה, את המחיר הדחקתי. חבר אחר בדיוק סיפר שהוא נוסע לראות את ביונסה בלונדון והכרטיס עלה לו 600 יורו, וזה עוד בלי טיסה ומלון. שכנעתי את עצמי שאם ככה זה באמת לא נורא.
קניות באיטליה או דיווה בבלומפילד?
אני לא יודע מתי הפכו הופעות חיות לכל כך יקרות. את פינק פלויד ו״החומה״ ראיתי באייטיז ב-30 לירות שטרלינג, וזה עוד היה מחיר כפול מספסר. ואולם, זה באמת לא הרגע להגיג חברתי על המחיר הבלתי נסבל של צריכת תרבות. ככה זה עולה. מי שרוצה יכול לקנות כרטיס זול לשורות האחוריות או להישאר בבית ולראות ביוטיוב.
בלי כל קשר הגיעה פתאום הזמנה לנסוע לאיטליה. הפסטיבל ההומו לסבי במילאנו עושה רטרוספקטיבה לסרטים של איתן ושנינו מוזמנים, שזה הכי כיף. שמחתי. רק לפני שלושה שבועות כשעברתי קצת על היומן הבנתי שזה נופל בדיוק על ההופעה של סטרייסנד.
בחנתי את כל האופציות. לוותר על מילאנו. לוותר על ברברה. בסוף בחרתי במילאנו. כל הקניות שלי ביומיים יעלו פחות מהכרטיס להופעה. הודעתי לחבר. מתברר שגם הוא לא יוכל ללכת מכל מיני סיבות כך שיש לנו עכשיו זוג כרטיסים שצריך להפטר מהם.
החבר צלצל למפיקים בבקשה שימצאו קונים לכרטיסים. הם לא ממש שמו עלינו. אמרו שנסתדר לבד. שאלנו בין החברים אבל מי שרצה כבר קנה ומי שלא קנה נבהל מהמחיר. עלה הרעיון המקובל להציע את הכרטיסים בפייסבוק. הבעיה שלהציע זוג כרטיסים ב-6,800 שקל בפייס זה הכי ניקול ריידמן. זה מחריד.
שבוע ניסיתי לחשוב על כל מיני שיטות לעקוף את הפומביות. ובסוף, בלית ברירה העליתי את התמונה של הכרטיס לפייסבוק ביום ראשון. זה היה יותר נורא ממה שחשבתי. מתוך המחשב אפשר היה לשמוע את רוח המחאה שמאיימת להטביע אותי. מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף לזרוק? מה אתה מהעשירים המסריחים? התגובה הראשונה הייתה ״תציע לריקי כהן. היא תשמח״, ומשם זה רק הלך והדרדר.
מישהו שכנראה חושב שאני באמת עשיר, הציע שאתן לו את הכרטיסים והוא בתמורה יתרום שעות התנדבות לכל מטרה שארצה. לקח לי זמן להבין שזו כוונתו, וכשהבנתי הרגשתי כאילו אני עומד באמצע הרחוב ומנפנף בשטרות כסף באופן הכי נובורישי. זה יכול להיות מעניין לבדוק למה.
אז התכוונתי להוציא 3,400 שקל על כרטיס למופע, האם זה הופך אותי לכוכבת ״מעושרות״? ואולי זה כן משהו שמחלחל בשנתיים האחרונות, ההבנה הזאת שחייבים להתחשב יותר באלה שאין להם. לא יודע.
החבר שוב צלצל. היה מעט לחץ בקולו. אבל אני ידעתי שברגע שהגברת תנחת בארץ ויתחילו לפוצץ את התמונות שלה כל מי שלא רכש כרטיס ייזכר שבא לו. ביום שלישי בבוקר הופיעה הידיעה על הכרטיסים שאני מנסה להפטר מהם ב״עלוקה״ של צחי קומה בידיעות אחרונות. זה היה האות להסתערות.
שחקן מפורסם שלח סמס על הבוקר. במאי מפורסם לא פחות צלצל חצי שעה אחר כך. אבל הנציגים של מיליונר ידוע היו המהירים מכולם והגיעו לחבר שלי עם הכסף תוך שעה. ניצלנו!
אני די מבואס שלא ראיתי את ברברה סטרייסנד על הבמה. אני בטוח שהפסדתי הופעה מרגשת, אבל חייבים להודות שאני גם קצת מרגיש הקלה שלא הוצאתי 3,400 שקל על כרטיס. ובאופן כללי, מחדר מלון חמוד במילאנו, אחרי ארוחת ערב איטלקית, כל הסיפור הזה נראה לי כמעט לא אמיתי.