"פסטיבל הפסנתר", אירוע תל אביבי ותיק ואהוב, נערך השבוע. במרכזו הייתה הופעה מיוחדת של יהודית רביץ, עליה גם כתבתי ביקורת. שבוע קודם ארגנו פעילים של קפה גיברלטר והטריבונה ערב שנקרא "פסטיבל הפסנתר המזרחי", מחאה תרבותית נגד חוסר הייצוג שיש למוזיקה מזרחית בפסטיבל הרשמי.
ההופעה של רביץ, אותה הפיק אסף אמדורסקי עוררה הרבה סקרנות והייתה מוצלחת מאוד, אבל קשה לומר שהיא הייתה קשורה באופן משמעותי לפסנתר. רביץ מלווה את עצמה תמיד בגיטרה. וגם בערב הזה היה שיר אחד בלבד שאותו ביצעה רק עם פסנתר. מה שאני מנסה לומר הוא ש"פסטיבל הפסנתר" הוא כבר מזמן לא פסנתרי במובן הצר, אלא אירוע שמוקדש לנסיונות מוזיקליים.
_i.jpg "יהודית רביץ, פסטיבל הפסנתר (צילום: ליאור רוטשטיין)")
למה אין "ערסים ופרחות" בפסטיבל הפסנתר?
יהודית רביץ היא מצרית מצד אמה. על התופים מאחוריה היה אלון הלל שגם הוריו לא הגיעו מפולין, אבל לא צריך להיות בלש כדי להבין שאם מחלקים את המוזיקה הישראלית בגסות למזרחית ואשכנזית, ברור איפה ממוקם פסטיבל הפסנתר. נסרין קדרי, אגב, הוציאה לפני חודש את אלבומה הראשון, היא זמרת איכותית ומדהימה, שאין עוררין על יכולותיה ועל השליטה שלה בנבכי הרפרטואר הערבי והמזרחי. לא צריך היה מאמץ גדול כדי לבנות לה ערב ב"פסטיבל הפסנתר".
אבל "פסטיבל הפסנתר" הוא רק משל. בחודש האחרון שוב נטען האוויר בדיון על השד העדתי כולו. הסדרה של רון כחלילי "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", מסעירה את כל כלי התקשורת והרשתות החברתיות. קל לזהות שחלק מהדיונים נעשים על ידי אנשים שכלל לא צפו בסדרה אלא רק "שמעו עליה". במילים אחרות הפצע הזה שוב נפתח, וברגעים אלה הוא מדמם על השטיח בסלון, וגם על הז'קט של אביב גפן.
אביב גפן נשמע כמו מתנחל שמדבר על ערבים
אז לפני השאלות הגדולות: מה עושים הלאה, איך מתקנים את התחושות מהעבר, איך מספרים את ההיסטוריה ואיך מציגים את מה שקרה כאן, חייבים קודם כל להתחבר לרעיון שמדובר במקום מאוד כואב. ועם כאב מתנהגים בעדינות. ובהתחשבות. וזה בדיוק מה שפוצץ אותי בדברים שאמר בשבת שעברה אביב גפן במסגרת התוכנית "דה וייס".
אביב גפן הוא הכוכב הגדול של "דה ווייס". הצרה איתו זה שגם הוא, שהגיע לפריים טיים אחרי הרבה שנים של פרסום, הסתחרר קצת מהאורות, והפך לעבד של הפרובוקציות של עצמו. מאחר שמצדדיו יושבים שניים מגדולי הזמר המזרחי, שרית חדד ושלומי שבת, ושניהם לא ממש חדי לשון, גפן מרבה להשתמש בקלף העדתי.
דודו אהרון הוא אחד הזמרים המצליחים והאהובים בשדה הים תיכוני. הוא כותב שירים מצוינים, שר יפה, ומצליח מאוד. הוא פרץ במקביל למשה פרץ, ושניהם פועלים באותה טריטוריה עצמה. אגב, הם גם גרים בשכנות, מתאמנים יחד במכון הכושר והם חברים. הבעיה של דודו אהרון היא שמשום מה האליטות המסורתיות לא אוהבות אותו. איכשהו נהיה מין סידור כזה שאת משה פרץ מנגנים בגלגלצ, ומזמינים לפסטיבל הפסנתר, ואת אהרון לא.
זה מעניין כי בתוך השדה של הזמר המזרחי יש לשניהם אותו מעמד, אותו משקל. אבל אצל האשכנזים פרץ הוא מאמי לאומי ואהרון הוא מזרחי פרח, שלא לומר ערס. וזה לא קשור רק לעובדה שאחד שפט ב"בית ספר למוזיקה" והשני כיכב בריאליטי "הרווק". איכשהו הדברים הסתדרו כך שדמו של אהרון מותר. ולכן הרשה לעצמו אביב גפן לעשות את המעשה המכוער שעשה.
אחרי שהמתמודד אלקנה מרציאנו שר את שירו המרגש והמצליח של אהרון "אימא יקרה" פנה מיכאל אלוני לגפן ושאל מה דעתו על הביצוע. גפן לא אמר מילה על הביצוע אלא הסיט את השיחה ופצח בנאום: "הטקסט הזה זה לא אפשרי מבחינתי. זה טקסטים איומים... זה שיר לאימא שלו או דארת' ויידר? זה טו מאץ'... מבחינתי כיוצר ישראלי זה טקסטים מביכים. זה כמו להקיא על ז'קט... מה עם טיפה רמיזה? טיפה שירה?". שאל האיש האנין שעשה קריירה מהמשפט המלא בסאב-טקסט, "אנחנו דור מזוין".
זה לא שאני באמת מתרגש מהשטויות של אביב גפן. הוא פרובוקטור. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. הבעיה היא אחרת. גפן, כמו שאמר בעצמו, "חלק מהעם הזה, אם תרצו או לא", והוא לא סתם חלק, הוא בחור מאוד לא מנותק, שיודע מה הולך מסביב. הבחירה שלו ברגע הזה בזמן, שבו מנסים לדון בעדינות יחסית בפצע העדתי, הופכות את האמירות הגסות שלו מסתם פרובקציה גסה לגועל נפש.
זה לא העלבון של דודו אהרון שאני מנסה להגן עליו. דודו אהרון יסתדר לבד. זה האמירות הכל כך אשכנזיות, מתנשאות, מיושנות, מלאות מעצמן, רפובליקניות, משה פייגליניות, שכל כך הגעילו אותי. גפן נשמע כמו מתנחל קיצוני בחברון שמדבר על ערבים.
כמעט כל המזרחיים הם "ילדי אור הירח"
אני אפילו לא נכנס לפרטים. ברור ש"אימא יקרה" הוא שיר מרגש. מאות אלפי ישראלים מתרגשים ממנו, ודווקא גפן, שאנשים מבוגרים הזדעזעו משיריו ומדרך ההגשה שלו בתחילת הדרך, אמור לזכור שאין לזלזל במה שמרגש אנשים.
גפן מתהדר תמיד בכך שהיה עם יצחק רבין בליל הרצח. הוא גם אוהב להציג את עצמו כחריג, כדובר של "ילדי אור הירח". אז הגיע הזמן שהוא יבין שכמעט כל המזרחיים בארץ הם סוג של "ילדי אור ירח". שכל מזרחי בארץ הרגיש בחייו מתישהו לא שייך. פעם אולי הוא היה מגן החלשים, הדחויים. הבעיה היא שבדה וייס הוא הפך לבריון שהקשר בינו ובין חלשים הוא מקרי בהחלט.
הדברים שאמר על דודו אהרון, נראו לי, ברגע הזה בזמן, חציית קו דוחה במיוחד. אז לא התאפקתי וכתבתי עליו בפייסבוק הפרטי שלי. אני לא אחזור על הדברים, אבל הרעיון הכללי הוא שאם בשביל פרובוקציה של רייטינג אתה מוכן להעליב לא רק זמר ויוצר מוכשר, אלא בנוסף גם חצי מהעם שלך, ועוד בעניינים שהם לא חס וחלילה דיני שלום ונפשות, אלא סתם בוויכוח סיסמאות מתנשא על מה לגיטימי ולא לגיטימי בשיר פופ אז אתה אפס. ולא משנה כמה שירים יפים כתבת ושרת. אתה אפס. אני באמת מאמין בזה.