צלצלתי לחבר. הוא אמר שהוא עסוק, הוא מנקה את הבית לפסח ומבער חמץ. היה לי איזה רגע של בלבול. בכלל לא זכרתי שהמנהג הזה קיים. כשהייתי קטן, בחדרה, לא ממש חיפשנו חמץ עם נר, אבל כמה ימים לפני החג היו כל השכנים נכנסים לקדחת ניקיון, וגם אנחנו היינו עוברים על כל הבית, על כל הארונות, ומשתדלים לזרוק כמה שיותר דברים, שיהיה מקום, שיהיה מאוורר. המקפידים היו גם מסיידים את הקירות מחדש.
אני קצת מצטער שהמנהג הזה יצא מחיי. אני מביט סביב על הדירה שלנו, וחושב ששבוע הכנות לפסח שכולל ניקיון יסודי וזריקה של מלא דברים שלא צריך יותר, היה יכול לעשות את החיים שלנו הרבה יותר נעימים. שמישהו יסביר לי פעם: למה בן אדם צריך לשמר בדירה מאות גיליונות של מגזין המוזיקה האנגלי Q? מה זה נותן? ובעיקר, למה אין לי אומץ לזרוק אותם? אני כבר לא מדבר על זה שבשנתיים האחרונות כל אוסף הדיסקים המפואר שלי מתחיל להרגיש כמו בובות חרסינה בבית של פולניה זקנה. מין שריד מעבר לא ברור, שקשה להבין למה בעל הבית כל כך נדבק אליו, במיוחד שהדיסקים תופסים מלא מקום ונותנים תחושה של מחסן.
אז חייבים לזרוק, או לפחות למיין, גם את עשרות קלטות ה-VHS ששמרנו לאורך השנים ומי יודע בכלל מה מוקלט עליהן, אבל אנחנו נורא עסוקים, כמו תמיד, והמנקה ההודי הנחמד (זה בסדר, הוא חוקי, יש לו ניירות), אמנם מנקה נהדר, אבל הוא לא זורק כלום. אף פעם. אם אני לא עושה ערימה של עיתונים ליד הדלת, הוא אפילו לא זורק עיתון ישן. בטח לא שום נייר או כל דבר אחר שאינו ממש נייר טואלט משומש. חבל.
לתת לגיסה את המתנה שקיבלתי בעבודה?
אז במקום לנקות ולזרוק, זה הזמן כמובן לקנות. במקום להיות יהודי טוב, שמוציא את החמץ ומנקה פעם בשנה את הבית עד היסוד, אני הופך בערבי חג ליהודי חמדן שמנצל את הימים שנותרו עד החג לקניות. אולי בכל זאת צריך כמה כוסות חדשות? לא, לא צריך? למה? ומה עם כמה חולצות טריקו פשוטות, צבע אחד, סתם ליום יום?
חוץ מזה, בפסח כמו בראש השנה, צריך להביא מתנות. לנייד את המתנות שקיבלתי בעבודה, זה ממש לא מנומס. נניח, קופסת השוקולדים הגדולה של מקס ברנר. אנחנו תיכף נוסעים לניו יורק ובינתיים שומרים משקל, אז החבאתי את הקופסה מיד כשהבאתי אותה, כדי שלא תחוסל בשעות הלילה המאוחרות. הרי בין שנינו יש מצב שהקופסה הזאת תתרוקן תוך 24 שעות. אבל כל זמן שהיא בבית, גם מוסתרת, ברור שעוד רגע זה יקרה. אז כדאי להיפטר ממנה. רק שאין לי אומץ לתת אותה מתנה. אני תמיד מפחד שאיכשהו בסוף יתברר שזה לא משהו שקניתי במיוחד. מישהו ישאל, מישהו יגיד משהו, ואני אתבזה כאחד שהתקמצן על מתנה חדשה, שזה תחתית הסולם.
מה גם שהשנה, בפעם הראשונה אנחנו בסדר אצל אימא של גיסתי מצד איתן, משפחה מעט יותר רחוקה, ולכן צריך עוד יותר להצטיין במתנות. למארחת בסדר אפשר להביא אחת משלוש: כלי מטבח, מוצרי סבון לסוגיהם או משהו מתכלה, מה שנקרא פעם בשם הקוד בונבוניירה. אז צלצלתי לגיסתי ועשיתי בירור, והיא חשבה קצת ואמרה שהכי טוב משהו מתכלה. זה כמעט החזיר אותי לקופסת השוקולד, אבל בסוף הלכתי לחנות מזון מפונפנת וקניתי שמן מיוחד, טפנד עגבניות, חרדל וחומץ רימון ותפוח, הכל תוצרת הארץ. למה באמת מישהו צריך חומץ רימון ותפוח? איזה טעם יש לזה בכלל?
שני החזירים נגד קופסת השוקולד
בדרך הביתה עברתי במכולת. אני מעדיף לקנות במכולת. ולקראת חג הפסח כדאי אולי להזכיר את מאבק המכולות ברשתות, שהוא מאבק חברתי לא זוהר אבל חשוב וצודק. כולם אומרים שהמאבק החברתי תיכף חוזר, ובשדרות רוטשילד כבר מתחילים להריח את בואם של האוהלים. עד שזה יקרה קניתי חבילת מצות, 12 ביצים וחזרת. שהרי המאבק הגדול והאמיתי של הפסח, הדילמה הגדולה מכולן, היא דילמת המצה-בריי (או איך שכל אחד קורא למאכל הכי אהוב של פסח), בלילה של ביצים ומצה גרוסה לחתיכות קטנות עם קצת חזרת בצד, להוריד את זה יותר קל.
מצה-בריי, ככה קוראים לזה אצלנו, היא הדבר הכי טעים בעולם. באמת. היא גם הדבר הכי משמין בעולם. בלי לשים לב אתה יכול פעמיים ביום לדחוף חמש ביצים וחמש מצות, ואפילו לא להרגיש שאכלת הרבה. בחוץ כבר מתחיל הקיץ, בחנויות האופנה יש מלא מכנסיים קצרים ויפים, במיוחד בצבע חום אדמה חרדלי שיהיה הצבע של הקיץ. אבל מה כל זה שווה אם בתום החג אני אדבה באיזה שני קילו שנראים כמו חמישה? גם ככה הטלוויזיות המלבניות הן הדבר הכי לא מחמיא בעולם, עושות אותך עגלה. ואנחנו עוד צריכים להגיע החודש לניו יורק, לבכורה של הסרט החדש של איתן, ולהיות יפים.
בגלל זה קניתי הפעם חבילת מצות קטנה. מקסימום, כשתיגמר נקנה חדשה. חייבים לשמור על המשקל. רק מה נעשה עם חבילת השוקולד הענקית שמסתתרת מתחת לשולחן העבודה שלי? אז הקושיה הרביעית שלי לסיבוב הזה היא משחק ניחוש: כמה זמן תחזיק קופסת השוקולד בביתם של שני החזירים?
ההימור שלי? לא הרבה. ממש לא הרבה.