את הטור הזה התכוונתי להקדיש בצער למנחם בן. בצער, כי כל דיון במנחם בן ובאמירותיו, נראה לי מיותר/משפיל/משחק לידיים שלו. השאלה שרציתי לשאול בו הייתה, האם אפשר במקרים מסוימים, פשוט להתעלם ממישהו. הרי ברור שמנחם בן פיתח אובססיה מטורפת כלפי קהילת הלהט"ב, ובעיקר כנגד הומואים. אובססיה שאם מביטים עליה מהצד, בקור רוח, ובלי להתעצבן, נראית משהו בין מביך ומופרע למעורר חמלה.
בן אומר וכותב דברים מקושקשים והזויים, שהם לעתים הסתה של ממש. דברים שאינם ראויים לתגובה רצינית משום סוג. הבעיה היא שבעידן שלנו כל מה שמישהו חצי מפורסם אומר הופכים ישר לכותרות. אם אין על הכותרות האלה תגובה מיידית, הם פשוט נשארים באוויר, כמו שהם. רק לפני שבועיים, לאחר מחאות חריפות, ירד טור הומופובי שכתב לאתר "וואלה!". השבוע הוא הודיע על איזה רצון להצטרף לבית היהודי וקיבל עוד כמה דקות מסך, שבהן הסביר שהוא הולך לכנסת כדי להילחם בהומואים.
עד כאן. נראה לי שהקדשתי למנחם בן יותר מידי מילים, כשבעצם מה שבא לי באמת להגיד זה שהלוואי שיהיה לי ולכל הלהט"בים בארץ את הכח הנפשי לשמוע את השטויות של מנחם בן ופשוט להתנהג כאילו הדברים לא נאמרו. ולא שיש לי בעיה לענות לו. כולנו יודעים שאפשר בקלות רבה להשפיל ולהעליב את האיש הזה, אבל למה? אני אומר, בואו נתעלם ממנו. אולי עם הזמן, התקשורת כולה תאמץ את הגישה הזאת.
פרידה מחבר הכנסת שלי
במקום להתעסק במנחם בן, עדיף להצטער על פרישתו המוקדמת מידי של חבר הכנסת ניצן הורוביץ מהכנסת. הורוביץ הוא איש טוב, שלבו במקום הנכון. הומו גאה, שמבין את הקשר בין דיכוי הקהילה שלנו לדיכוי קהילות אחרות. איש חכם, נאור, נחמד, איש שהיה כיף גדול להגיד שהוא המייצג שלי בכנסת. בשתי מערכות הבחירות הקודמות, כשהתלבטתי למי להצביע, הייתה זו הדמות שלו בכוורת של מרצ, שהכריעה מבחינתי את הכף. אפשר להגיד שבשתי הפעמים האחרונות הצבעתי לכנסת עבורו.
ניצן הורוביץ לא היה "הומו מקצועי". הוא לא לבש חצאית ורודה, לא רקד על משאית במצעד הגאווה, ובאופן כללי, השאיר את ענייניו הפרטיים, כמו שאוהבים לקרוא לזה, לעצמו. יש לו בן זוג מוצלח בשם עידו ריקלין, וכולם יודעים, וזהו. זה כמובן לא עשה אותו פוליטיקאי פחות חשוב או הומו פחות חשוב. וזה אפשר לו לקדם לא מעט חוקים כלליים, כמו למשל חוק הספרים.
אולי כחלון מחביא איזה הומו סקסי?
המהלך שלו מאוד הפתיע אותי. אני הייתי בטוח שבעוד כמה שנים, ניצן יהיה היורש של זהבה גלאון. אבל האמת היא שאני לא בקיא בעניינים הפנימיים של מרצ. אולי זה קשור לריצה שלו לראשות עיריית תל אביב, שבעיני הייתה טעות. אבל בטח לא טעות שמחייבת בסוף פרישה מהפוליטיקה. לא יודע. בסוף בטח נבין. מה שבטוח, מרצ תפסיד מהליכתו.
זה אומר שכמו שהדברים נראים בינתיים, בכנסת הבאה, לא יהיה ייצוג לקהילה הגאה. שזה צעד ממש לא סקסי אחורה. יאיר לפיד עוד יכול לשנות את התמונה אם ישבץ את זהורית שורק, ראש התא הגאה שלו במקום ריאלי. שורק היא לא רק אישה מצוינת היא גם דתייה (!) והיא יכולה להיות הלסבית הראשונה מחוץ לארון. עד הרגע האחרון לא נדע אם לכחלון יש איזה להט"ב סקסי/ת בשרוול.
למעשה ברגע הזה בזמן, המפלגה היחידה שיש בה נציג גאה היא הליכוד. זה קצת מצחיק, אבל אמיר אוחנה, הנציג הגאה המוצלח, התמודד על הכבוד לייצג את מחוז תל אביב. הבעיה היא שמחוז תל אביב הוא הקטן במחוזות הליכוד ולכן הוא נדחק בסופו של דבר למקום ה-32 והלא ריאלי בעליל. כך במקום שנוכל להגיד השבוע שהתשובה האמיתית למנחם בן וההבלים שלו הם ניצן הורוביץ, אמיר אוחנה וזהורית שורק. אנחנו נאלצים לסמוך על ההיגיון הבריא של נפתלי בנט, שיעיף אותו מכל המדרגות.