תיק ליף ייסגר? ארכיון
סמל הרבה יותר חשוב ממה שנוטים לחשוב. דפני ליף | צילום:

התחושה הכללית היא של כעס. זה לא רק הכעס הרגעי על האלימות כלפי המפגינים או כלפי דפני ליף. זה הכעס הכללי על כך שתל אביב הפכה לשק החבטות של ישראל – במובן הכי מילולי – בזמן שתל אביב היא היחידה שנלחמת על זה שמשהו כאן ישתנה וישראל לא תהפוך למקום שרק טייקונים נהנים ממנו.

הקהל הזה שהשוטרים כל כך נהנו להרביץ לו, הוא הקהל שהכי סבל מכך שהחברות הגדולות עצרו השנה את הפרסום, לכאורה בגלל המחאה, והכניסו את תעשיית הטלוויזיה וההפקה למשבר הגדול ביותר שלה. בניגוד לקהל של האולפנה, שמקבל מהמדינה כסף כבר שנים, הקהל הזה רק עובד ומשלם מיסים, ולחלק גדול ממנו אין עכשיו עבודה.

וזה כלום לעומת חוסר הפרופורציה בהפעלת הכוח. מתי בפעם האחרונה נעצרו 90 איש בהפגנה שרמת האלימות בה הייתה כזו נמוכה? רק לשם השוואה, בפינוי המפורסם של ההתנחלות עמונה, שבה צעירים זרקו מהגגות על שוטרים בלוקים וברזלים, נעצרו כמה עשרות מפגינים בלבד. אגב, צריך ללמוד מהמתנחלים, שאחרי פינוי עמונה הגישו איזה מאה תביעות נגד שוטרים על אלימות יתר, ואף הגיעו עם כמה מהן לבית משפט וזכו בלא מעט כסף.

ההפגנות של סוף השבוע האחרון הרי לא היו הפגנות למען פתיחת בית קפה בתל אביב. אלה הפגנות של אנשים, ברובם צעירים, שרוצים להיטיב את העתיד שלהם ושל כל יתר אנשי מעמד הביניים בישראל. תל אביב היא נקודת המוצא של העניינים האלה בזכות הריכוז הגדול של צעירים, שאגב חלק גדול מהם גר ברמת גן וגבעתיים. בשנה שעברה היה רגע של חסד מצד השלטונות והתאפשר גל מחאה שלא נראה כמוהו. השנה, נדמה כאילו המשטרה ופקחי העירייה החליטו שיהיה סדר אחר.

חולדאי הוא לא האיש הרע בסיפור

עד לפני שבוע המחאה נראתה מאוד לא טוב. מפולגת, מבולבלת ובעיקר בלי שלאף אחד יש מושג איך עוברים מהסיסמא הכללית שהעם דורש, למשהו יותר ספציפי שאפשר להתקדם איתו. החורף הרג את המחאה. הצורך לעבור שלב ולתפקד כשאין שורת אוהלים והפגנות שבועיות פוגג את רוב הקסם של הקיץ שעבר. ההפגנה הראשונה של הקיץ, בכיכר רבין, נתנה תחושה של הפגנה אחרונה. לפחות שם לא הייתה שום אלימות. אבל בתום סוף השבוע האחרון התברר שדפני ליף כסמל ומנוע מחולל הרבה יותר חשובה ממה שנוטים לחשוב פוליטיקאים בכירים, וגם רבים מחבריה להנהגת המחאה.

האופוזיציה תביך את חולדאי?
דיבור כוחני לא עושה יותר רושם על אף אחד. רון חולדאי | צילום: חדשות 2

ובמקביל, קוצר היד בהתקוממות אמיתית נגד הממשלה מצא לעצמו אפיק חדש – הפגנות נגד ראש העיר רון חולדאי. אין ספק שחולדאי טעה. הוא טעה כבר לפני חודשים בראיון בו התייחס לדפני ליף בביטול וכינה אותה ילדה. הוא טעה כשלא דאג שהפקחים שלו יתנהגו כמו שצריך. הוא טועה כשהוא לא מתנצל על מה שקרה בסוף השבוע. גם חולדאי מתחבא לצערי מאחורי המשוואה המגוחכת של אלימות המשטרה מול אלימות המפגינים. חלון אחד של בנק עלוב הוא לא התפרעות אמיתית. לא בסטנדרטים של התנכלות למכוניות בהפגנות נגד המסתננים, לא בסטנדרטים של הפגנות החרדים נגד קברים או השבת או כל מה שלא נראה להם. החלון השבור הוא לא תירוץ לשום דבר.

אבל חולדאי אינו האיש הרע בסיפור הזה. בתור אחד שתומך בו בדרך כלל, צלצלתי אליו השבוע להביע את מורת רוחי. ניסיתי לטעון שצריך לבטל את הלילה הלבן, או לפחות להתנצל על מה שקרה בהפגנות. חולדאי הקשיב. הוא לא השתכנע. הוא טען שהוא עדיין תומך במחאה והבטיח שיעזור לה. הוא גם אמר שזה מתנגש לפעמים בתפקידו כראש עיר, באופן שלא ניתן לגשר עליו. לא יצאתי מהשיחה הזאת מסופק, ועדיין אני חושב שחולדאי אינו הנבל בסיפור ולא כלפיו צריך להפנות את הזעם. הוא הרי לא אחראי כמעט לשום דבר מהדברים אותם מנסה המחאה לתקן. נדמה לי שחלק מהזעם כלפיו נובע משילוב של חוסר יכולת לתקשר עם הממשלה – הרי אי אפשר להפגין בישיבות שלה – והרצון של חלק מהמפגינים, שניסו להעיף אותו כבר בבחירות הקודמות, לנצל את המומנטום לקראת הבחירות שעוד יבואו.

בעיניי, חולדאי הוא בן ברית של המחאה ולא אויב. חסרונו הגדול הוא שלמרות השנים הארוכות מול הקהל התל אביבי, הוא טרם הפנים סופית את העובדה שכאן לא מקובל יותר השיח הצבאי-מיליטנטי לפתרון בעיות. דיבור כוחני לא עושה יותר רושם על אף אחד. מצד שני, חולדאי הוא האיש שמצליח לשמור את תל אביב כמרכז שפוי שמדבר בקולות אחרים מהרבה חלקים בארץ. ואלימות המשטרה בשבת, ואולי גם אלימות הפקחים, היו יותר כמו מכתב שנאה משאר חלקי ישראל לתל אביב. אני מקווה ודי משוכנע שאת הפקחים חולדאי ירסן, אולי אפילו את המשטרה. אני משוכנע שבהמשך הקיץ הוא יעזור למחאה לפני הקלעים ומאחוריהם.

עד למיליון הבא

השאלה היותר חשובה היא מה יקרה עם המחאה? איך ייראה הקיץ הזה? האם אוהלים שהופכים תוך זמן קצר למושב של נוודים שונים ומשונים הם באמת הפתרון? אני לא בטוח. בעיניי צריך להתרכז בהפגנות שבועיות, שיגדלו משבוע לשבוע, עד שנגיע שוב להפגנת המיליון. כך תנהג תל אביב שאינה מתביישת במה שהיא.

איך לבנות את היחסים בין הצדק החברתי לפוליטיקה, זאת השאלה שאין לי עליה פתרון, אבל נדמה לי שאפשר להתחיל ולהעז לדבר גם על הדברים שבשנה שעברה לא דיברו עליהם. גם על המסתננים הגרים בדרום העיר צריך לדבר בלי פחד. לגרש מאה מהם, בזמן שאלף אחרים מגיעים, ובזמן שהממשלה מאשרת לקבלנים הבאת עבדים זרים חדשים באופן חוקי, זה בטח לא הפתרון. אני מאמין שגדלנו בשנה. ושום דבר הרי לא השתנה לטובה. המחאה דרושה בדיוק כמו שהייתה, ואפילו יותר. אז אפשר לפתוח את הדיון ולהתווכח, אבל הכי חשוב זה להמשיך להפגין. כל מוצאי שבת, בנימוס, כמו שנהוג בתל אביב. בעיניי זו הדרך היחידה לנצח.

>> הטור הקודם שלי: אורי אריאל, תחזור להתנחלות שלך
>> רוגל אלפר: אני מרוויח טוב, אז למה אני מוחה?