נסעתי לחיפה לבד. התירוץ היה שכל הכרטיסים נמכרו מראש, ולכן יהיה לי קשה להיכנס לאולם. אם אסע לבד, כבר אסתדר. אבל האמת היא שלא רציתי לנסוע לבד, פשוט אף אחד לא רצה לנסוע איתי. כולם אמרו שזה רעיון נהדר, ובאמת כדאי לראות את ההצגה הזאת שעשתה את כל הרעש, אבל אולי בפעם אחרת. ולא רק החברים שלי לא באו.

300 איש באו במוצאי שבת האחרונה לראות את "הזמן המקביל", המחזה שכתב וביים בשאר מורכוס בתיאטרון אל מידאן בחיפה. היו בהם כמאתיים ערבים וכמאה יהודים. פרט לאופירה הניג, שהייתה היהודייה הראשונה שביימה בשעתו בתיאטרון, איש התיאטרון החיפאי רפי ניב, וארז מעין, יוצר תיאטרון שגר ברחוב שלי, לא היה שם אף נציג שאני מכיר מהתיאטרון הישראלי. עודד קוטלר לא בא. גם לא גילה אלמגור. גם לא עירית פוגל, ראש מדור תיאטרון, שדווקא הלכה השבוע לראות הצגה בתל אביב בשם השרה שלה. פשוט היא כבר בסקנדל הבא. עסוקה. אינני כותב זאת בנימה פופוליסטית, ואני מתנצל שאני מזכיר את שניהם, אין כאן כוונה לפגוע. שהרי גם יהושע סובול, עדנה מזי"א, ציפי פינס, נועם סמל, עמרי ניצן, שמוליק הספרי, וגלעד קמחי לא באו. ואלה רק השמות הראשונים שקפצו לי לראש.

שבועיים אחרי שההצגה עמדה במרכז סערה תרבותית מהמעלה הראשונה, שבה כיכבו השר נפתלי בנט והשרה מירי רגב, עדיין לא בא איש מעולם התרבות הישראלי לראות את ההצגה המדוברת. פעם ראשונה שההצגה עלתה אחרי הדרמה, ואיש לא טרח. גם לא אנשי שמאל פוליטיים, פוליטיקאים יהודים דרג ב', עוזרים פרלמנטריים, סלב פוליטיים. כלב לא בא. אני לא רוצה לקפוץ כאן למסקנות, אבל בואו נגיד שאם מריה קארי הייתה בטעות מגיעה לשם, כנראה שהכל היה נראה אחרת.

מירי רגב. ארכיון
לא נכחה. מירי רגב | צילום: מרים אלסטר / פלאש 90, חדשות
מפלגת בל"ד קנתה את הערב כולו, לאות תמיכה בתיאטרון שהתמיכה בו הופסקה הן על ידי הממשלה והן על ידי העירייה (העירייה החזירה את התמיכה בתיאטרון ביום רביעי האחרון). בל"ד מכרה את הכרטיסים דרך מודעות רגילות באינטרנט. בין הערבים היו גם חברי הכנסת ג'מאל זחלקה וחנין זועבי. היהודים היו רובם ככולם, אם יורשה לי להכליל, אשכנזים מבוגרים מהאזור, חלקם אנשי המפלגה הקומוניסטית, חלקם האחר בוודאי מצביעי מרצ. נציגים מהקשת המזרחית ופעילים מזרחיים, גם הם לא נראו בשטח. נציגי תקשורת היו שם במינון נמוך מאוד.

הערב היה אמור להתחיל בתשע. בשמונה הגיעו עשרה מפגינים, אך המשטרה גירשה אותם, וכך כשהתחיל הקהל להגיע לקראת תשע, המקום היה רגוע לגמרי. בתחילת הערב עלה לבמה מנהל התיאטרון עדנאן טרבשה ונשא כמה מילים. אלה היו מילים בזכות חופש הדיבור וזכותם של ערביי ישראל לנרטיב עצמאי. אבל אלה היו מילים רכות. הכל נאמר בעדינות, שום דבר פרובוקטיבי. טרבשה דיבר ערבית ואחר כך חזר על דבריו בעברית.

כך עשה גם האחראי על התרבות של בל"ד, שדיבר על הזכות של המיעוט לדבוק בהיסטוריה שלו, ובתרבות שלו. כשהוא סיים את דבריו צעק לו מישהו מהקהל (בערבית): "לא אמרת כלום על האסירים שלנו. למה לא הזכרת אותם?" וזאת אולי הדרך הקלה להבהיר שגם האיש מבל"ד אמר מילים מפויסות, לא לוחמניות בעליל. הח"כים עצמם כלל לא עלו לבמה ולא ניצלו את ההזדמנות. גם זה סוג של אלגנטיות שלא נהוגה אצלנו. אם זהבה גלאון הייתה עולה לבמה, או לחילופין שלי יחימוביץ', היו נאמרים שם דברים קשים ובוטים בהרבה.

בשאר מורכוס הוא היפסטר צעיר, מוכשר ועדין. פגשתי אותו לראשונה לפני שנה, כשחיפשתי שחקן ערבי צעיר וקומי במסגרת פיתוח סדרה ל"קשת". נפגשנו בבית הקפה המקסים "פאטוש", שבמושבה הגרמנית בחיפה. תוך דקות ספורות הבנתי שהוא לא ממש מתאים לככב בסיטקום, אבל השיחה קלחה והוא סיפר לי שלמרות גילו הצעיר, 22, הוא כתב מחזה על חיי אסירים ויביים אותו בקרוב. שאלתי אותו אז אם זה מחזה פוליטי והוא ענה שאין לו עניין במניפסטים פוליטיים, זאת הצגה על אנשים.

בנט.
לא נכח. נפתלי בנט | צילום: פלאש 90, חדשות
כשהתחיל הפסטיבל סביב ההצגה, הבנתי שזאת הצגה של בשאר. הייתה לי תחושה שמישהו מפספס כאן משהו, אבל החלטתי לראות בעצמי. והאמת, בחיי שאין כמו מראה עיניים. "הזמן המקביל" הוא מחזה קטן ועצוב על חיי אסירים. הוא מחזה אוניברסלי לגמרי, גם אם ברור שהוא נכתב על אסירים ביטחוניים פלסטינאים. זה מתחיל עם שלושה אנשים בתא כלא. אחד מהם עומד להתחתן. מגיע לתא אסיר חדש, מוזיקאי. החתן המיועד, שהוא סוג של מנהיג, מחליט שהוא רוצה שהנגן ינגן בחתונתו על עוד ומשכנע את שני חבריו לבנות לו כלי נגינה מקופסאות שש בש.

חוץ מהם יש עוד נער בן 14 שנאסר אחרי ששרף דגל ומשתחרר אחרי חצי שנה. הגסות שבה כולאת ישראל פלסטינאים צעירים לתקופות ארוכות מוצגת בסיפור שלו בעדינות לא מתריסה, רכה בהרבה מול מה שרואים נניח ב"בית לחם" או "פאודה". גם הכלה המיועדת היא דמות שמגיעה לביקורים שאין בהם שום מגע פיזי או התייחדות. ויש סוהר יהודי.

רק כדי לסבר את האוזן, ואולי כדי להבין את כל האירוע, את הסוהר היהודי מגלם שחקן כריזמטי בשם דוריד לידאוי. הוא נמצא שם לאורך כל ההצגה, בא והולך. הוא אינו מרים קול, אינו מאיים ומתנהג אל האסירים בכבוד. הוא סימפטי, אנושי, ובשיחה הכי נוקבת, שואל את המיועד באמפטיה האם לא חשב על העוול שיגרם לאשתו העתידית שתצטרך לחכות 25 שנה כדי להתייחד איתו? גם בסצנה היחידה שבה האסיר נלקח לחקירה, הסוהר היהודי נשאר רגוע. אם יש שם עינויים, הם מבוטאים בעזרת מוזיקה אגרסיבית. על הבמה אין אלימות פיזית. כשהאסיר חוזר, הוא מזיע מאוד אבל אין עליו שום חבורות או סימני מכות.

מה שאני מנסה להגיד זה ש"הזמן המקביל", יחסית לחומרים שבהם הוא מתעסק, הוא מחזה מאוד מאוד עדין. אילו יצחק לאור או יהושע סובול, והם רק דוגמא, היו כותבים אותו, הוא היה קיצוני בהרבה. בהרבה מאוד. רק לגבי שניים מהאסירים אנחנו יודעים למה הם בכלא - הנער ששרף דגל ואחד המבוגרים שהיה מעורב בחטיפת חייל. השחקן הראשי, החתן המיועד (השחקן הנרי אנדראוס), לא מסביר במה היה מעורב וגם אינו נושא שום נאום פוליטי. הוא מקריא לאורך הערב שלושה מכתבים. שני מכתבי אהבה לאשתו ומכתב לבנו שלא נולד, שהוא המכתב המדובר של וליד דאקה.

לא נכח. עודד קוטלר | צילום: אורן נחשון / פלאש 90
המכתב הזה, הוא כולו פיוט שקשור לכלא ולזמן העובר בו. לא יותר ממכתם מרגש מאב המצטער שלא יזכה לראות את בנו גדל. אני חס וחלילה לא רוצה לפגוע ברגשותיהם של בני משפחתו של משה תמם ז"ל, אבל מעבר לסיסמאות, אין במחזה או בהצגה הבימתית שום דבר שפוגע בזכר יקירם, או לחילופין משהו שמאדיר את שמו של מי שרצח אותו, או כמו במקרה של דקה, מי שפיקד מרחוק על החוליה.

זה מחזה עצוב על חיי אסירים שאין בהם תקווה, שחיים בסיטואציה שאין בה תקווה מדינית או תקווה לשינוי. אני משוכנע שאילו טרחו האדונים הנכבדים נפתלי בנט ומירי רגב לשלוח נציג מטעמם לאירוע, הוא היה חוזר בידיים ריקות ולא מצליח להביא אפילו בדל תחמושת לדיון נוסף בפרשה. המחזה נמשך שעה. בארבעים הדקות הראשונות, המילים "ישראל" ו"פלסטין" לא מוזכרות. גם מעט המשפטים הפוליטיים שנאמרים בחלק האחרון הם מהסוג שגדעון לוי היה רואה בהם תעמולה בורגנית מכובסת ולא יותר.

איך אמרה לי אופירה הניג ביציאה מההצגה: "לחשוב שמדינת ישראל הגדולה והחזקה, עם כל הפצצות החכמות שלה, לא מסוגלת לפנות מקום למחזה הקטן והיפה הזה, זה בעיקר מגוחך". ואני אוסיף ואומר שזה פתטי. המחזה הזה כל כך רחוק מלהיות פרובוקציה, שגם אילו נציגי השרים הנכבדים היו באים רק כדי לצאת בהפגנתיות באמצע, הם לא היו מוצאים עילה או רגע ששווה את זה. אילו היו ממש באים להקשיב, אולי היו חושבים על זה שיש איזה חוסר היגיון בכך שואליד דקה, שאינו מנהיג בולט במאבק הפלשתיני, לא הורשה במשך 30 שנה להתייחד עם אשתו, ואילו יגאל עמיר שמעולם לא התחרט על מעשיו הוא אבא לילד.

אני בטוח שגם שרת התרבות שנלחמת באופן כה נחרץ בסרט על עמיר, הייתה מבינה תוך צפייה במחזה, את חוסר האיזון שיש כאן. וזה, שוב, למרות שאף מילה בעניין הזה לא נאמרת באופן מפורש. רגב ובנט לא יראו כנראה לעולם את "הזמן המקביל". אבל אם אתם אוהבים תיאטרון פרינג', וחופש הביטוי חשוב לכם, אני מציע לכם לנסות את החוויה הזאת. 

לכל כתבות המגזין