גל אוחובסקי חקלאי פרדס חנה
תעלולים בחצר הפנימייה. אלון נתן מנסה להוריד לי את המגבת | צילום: מתוך אלבום פרטי
כשהגיע הזמן ללכת לתיכון החליטו הוריו של דב אוחובסקי, לשלוח אותו לפנימייה חקלאית בפרדס חנה. בתור סנובים רוסים, שגרו בראש פינה, שם היה סולומון אוחובסקי רופא המושבה ואצבע הגליל כולה, הם בחרו בקפידה בית ספר שנחשב בעיניהם מעולה, שאליו נשלחו אז מיטב הנערים והנערות של היישוב הישן.

השנה הייתה 1947. פרדס חנה הייתה מקום קטן ומתוק. מידי פעם, בשעות אחרי הצהרים היה דובי, שהחבר'ה כבר קראו לו "אוזן", לא בגלל שהיו לו אוזניים גדולות, אלא שבגלל שחבר מהכיתה הסביר ש"אוחה" ברוסית זה אוזן, יוצא עם חבריו לטייל במושבה. באחד הטיולים האלה הם פגשו חבורה של בנות מקומיות מכיתה ח'. נוצר קשר בין החבורות. דובי זיהה ביניהן נערה לטעמו, אחת נירה פרבוסקי. הוא חייך אליה חיוך גדול.

שבוע אחרי נפגשו החבורות במרכז המושבה. הבנים מהתיכון החקלאי והבנות מפרדס חנה. הפעם דובי כבר העז יותר. "את באה בשנה הבאה לחקלאי, נכון?", הוא שאל. "בטח" ענתה נירה, כאילו שהייתה איזו אופציה אחרת מבחינתה. ונירה באמת הלכה בשנה הבאה ללמוד בחקלאי פרדס חנה כשבמקביל דובי וחבריו ניסו להתנדב לצבא כדי להשתתף במלחמת השחרור, אבל גורשו בבושת פנים כי מיד הבינו שהם משקרים בקשר לגיל שלהם. אחר כך קמה המדינה.

גל אוחובסקי חקלאי פרדס חנה
תמונה קבוצתית של המחזור בפנימייה | צילום: מתוך אלבום פרטי
קצת יותר מעשרים שנה עברו עד שהבן הבכור שלהם גל (זה אני אם באמת עוד לא הבנתם), עמד בשערי בית הספר החקלאי, עם תלבושת אחידה, חולצה בצבע ירוק בהיר ומכנסיים בצבע ירוק כהה, מוכן ומזומן ללמוד בתיכון המשגע שבו הכירו הוריו. אני גדלתי בכלל בחדרה. אבא שלי חשב שבתור וטרינר, יהיה לו קל יותר לפתוח קליניקה בעיר הגדולה והוא כנראה צדק.

רבים מחבריו הקרובים ובהם רותי ויעקב, ושמחה ומתן, ודודי ונעמי, גרו בפרדס חנה. גם הם היו זוגות שהכירו בבית הספר החקלאי, התאהבו, התחתנו והחליטו להישאר באזור. מתן, הוא מתן גור, היה סגן מנהל בית הספר (בהמשך הפך למנהל מיתולוגי). רותי היא רותי סולומון הייתה מזכירת בית הספר. דודי, הוא דויד שליט, היה המורה להדרים. אבא שלי, אגב, היה המורה לגידול בקר.

גל אוחובסקי חקלאי פרדס חנה
תודו שיפה לי תלתלים | צילום: מתוך אלבום פרטי
מגיל צעיר היה לי ברור שעם המעבר לתיכון אפרד מחברי החדרתים שילכו לתיכון חדרה ואצטרף לחברים היותר קוליים מפרדס חנה ואלמד בחקלאי, ככה קראו לו בקיצור. חקלאי. בתחילה הייתי מה שקרוי "חיצוני" כלומר אחד שלומד בבית הספר אבל גר בבית, אבל אחרי שלושה חדשים הבנתי שלהיות בחבר'ה  אומר לעבור כמו אבא שלי בשעתו לפנימייה, ומיד דרשתי ואף זכיתי לעבור לשם. ככה עברו עלי ארבע שנים מופלאות.

גם למקומות היסטוריים יש סוף

בבית שבו גדלתי, בית ספר חקלאי היה מאוד נוכח. זה היה מין לב פועם שסביבו מתנהלים החיים. זה המקום שבו הכירו אימא ואבא, זה המקום שבו הכירו הדודה מורה, אחותה של אימא, והדוד משה. זה המקום שבו כולם למדו, ועוצבו הערכים שלנו. שם הסבירו לנו שלהיות בן אדם, חשוב יותר מלהיות תלמיד טוב. שלגנוב טרקטור בלילה עם חברים כדי לסוע בפרדס זה מבחן גבריות מהמם. ועוד ועוד. בדיעבד, כשהגעתי לצבא, הבנתי שהמסרים שהוטמעו בנו שם היו יותר מורכבים ממה שחשבתי, אבל זה ממש לא משנה לעכשיו.

גל אוחובסקי חקלאי פרדס חנה
הרפתנים בחודש רפת מחכים לחליבה | צילום: מתוך אלבום פרטי
הלימודים בבית הספר החקלאי היו חוויה מאוד מכוננת בחיים שלי, ובחיים של רבים מהצעירים והצעירות שלמדו שם. עד היום יש המון אנשים שעצם אזכור השם הזה, חקלאי פרדס חנה גורם להם להצטעף. ממוטי קירשנבאום וחנן יובל ועד איתי ולדמן הצעיר, עורך טיים אאוט תל אביב. הבעיה היא שהשנים לא היטיבו עם בית הספר. מתישהו בשנות השמונים, הרעיון של לשלוח ילד לפנימייה, הפך מוקצה, ורמת התלמידים בפנימייה ירדה מאוד. בשנות התשעים גם באזור עצמו השתנה המערך, ובתי ספר אחרים בסביבה הפכו נחשקים יותר. "חקלאי פרדס חנה" התחיל להידרדר.

בפעם האחרונה שבקרתי שם, לפני כמעט עשור, הפנימיה כבר הייתה מקום שבאים אליו נערים ונערות משכבות מאוד חלשות וזקוקים לסוג של עזרה, ולמעשה מלבד המקום עצמו, עם הגן הבוטני המתוק, והרפת והלול שהיו מבחינתי עמוסי זיכרונות, לא היה שם הרבה. הבנתי שבית הספר סיים את דרכו ההיסטורית וכמו הרבה מוסדות שהתאימו לזמנם יסיים מתישהו את חייו. אני מודה שגם השלמתי עם זה.

גל אוחובסקי חקלאי פרדס חנה
ענתי חברתי הטובה, איך לא שמת לב שאני גיי? | צילום: מתוך אלבום פרטי
אלא מה. בדרך התברר שיש תמיד אנשים רעים שמזהים נקודות כאלה בזמן, ומנצלים אותן כדי לעשות כסף. וכך התאחדות האיכרים, שלה היה שייך בית הספר באופן היסטורי, התחילה לשחק משחקים. בעזרת אנשים מש"ס וכאלה התחילו תהליכים שבסופם בית הספר כמעט ונסגר, האדמה שינתה את יעודה, תימכר לנדל"ן, ובדרך, כמו תמיד, יהיו כל מיני חארות שייגבו דמי ניהול של 300 אלף שקל, כי הם יכולים.

האדמה תעלם, הזיכרונות יישארו

כל הספור הזה, שאגב מפורט באופן מרתק ועצוב בסרט שנמצא ביוטיוב, כבר הגיע לוועדת החינוך של הכנסת שהחליטה שחייבים לשמור על בית הספר ועכשיו הוא מגיע לדיון בבית המשפט העליון. אני לא רוצה להיכנס לפרטים. כמו שכבר הסברתי, זה גם נראה לי טבעי שבית ספר מסיים את תפקידו ההיסטורי וכמו הרבה מוסדות שאין בהם יותר צורך, מסיים את תפקידו. העניין הוא שבסיפור על "חקלאי פרדס חנה" מתברר שהוא לא מסיים את תפקידו רק בגלל ההיסטוריה, אלא בעיקר בגלל אנשים שצריכים ביום כיפור לבקש הרבה מאוד סליחה, ניצלו את ההזדמנות ועשו בדרך עסקים מאוד גבוליים, אם להיות עדין.

מה גם שהשטח שאותו תרם בשעתו הברון רוטשילד, אם להיות לרגע ציורי,  שייך בעצם לעם ישראל ולא לאף גוף פרטי - ואין שום סיבה שהוא יהפוך לנדל"ן. אם לא בית ספר, זה יכול להיות שטח ציבורי מכל סוג שהוא, וגם פארק. הוא בטח לא אמור להניב כסף שיגיע לידיים לא נכונות. קבוצה של אנשים טובים, שהזיכרונות שלהם מתקופת הלימודים הניעו אותם לפעולה, מנסים בכל הכוח להציל את המוסד הזה. מעשה יפה. בינתיים ללא הצלחה גדולה.

המזל הוא שלא משנה מה יעשו הרעים, הם לא יצליחו למחוק את הזיכרונות. בראש השנה ביליתי עם החברה הכי אהובה שלי מהתיכון, ענתי, יחד עם עוד בני משפחה שלי ושלה צפינו בסרט "צלילי המוזיקה" ונזכרנו איך רצנו ברחבת בית הספר, בלילה, ורקדנו ושרנו "אני בת 17, עוד מעט 18" (ולא, באופן מפתיע, ואולי בגלל רוח התקופה, היא לא הבינה שאני הומו). אז את האדמה אולי יקחו, וגם יהרסו הכל. הזיכרונות ישארו שלנו.

אני מקווה שהאנשים הטובים שמנסים להציל את בית הספר החקלאי יצליחו. יום כיפור הוא תקופה מאוד טובה לחשוב באופן חיובי על דברים טובים, אז אני מקדיש את המחשבות שלי בחג הזה להם. ומקווה שאם יש אלוהים, הוא יעניש את הרעים.