קוראים לי גל, ואני לא זורק דברים אף פעם

אבל מה, שיפצנו אז דירה לתפארת, ועשינו לנו בית מקסים שנעים לגור בו. מאז עברו כמעט עשרים שנה. מי שאומר שאם אתה משקיע בשיפוץ על רמה זה ישתלם לך צודק. בסך הכל אחרי עשרים שנה הבית מתפקד לגמרי. כלומר, חוץ מהמקלחת. עם השנים נסתמו צינורות, הארון היפה התחיל להירקב, האמבטיה כבר מזכירה מקלחות צבאיות, בקיצור הגיע הזמן לשיפוץ.

איך בכיתי שזרקו לי את הגליונות של "העיר"

אז הבאתי חבר טוב שהוא ארכיטקט. בניגוד לאנשים רגילים, ארכיטקטים מיד אומרים לך שזה מצוין לשפץ ולא בעיה. נשפץ את המקלחת, נצבע את הקירות, צ'יק צ'ק כלום. זה כמובן התפתח למבצע ענק של שיפוץ מקלחת כאילו מדובר בארמון. כי מתחילים בקטן ואז הופ, מחליפים הכל, וכבר יש חור ענק בכיס, והתקציב כפול ממה שתכננו, וזה עוד לפני דברים שיקרו בדרך, אבל אי אפשר לעצור. זה קצת כמו סמים.

או למשל מגזינים מחו"ל. שלא לדבר על דיסקים. וגם נעליים. ככה הצטברו בבית עם השנים ערימות על גבי ערימות. גליונות אינטרוויו ופייס מהאייטיז, גליונות של המגזין האנגלי קיו ובליץ מהניינטיז, איך אפשר לזרוק אותם? אני כנראה באמת צריך עזרה. אגב, בשנות השמונים, בתקופה שהייתי כתב צעיר, שמרתי גם את כל הגליונות של עיתון העיר. למזלי, כשעברנו לדירה הזאת, המובילים שבאו להעביר את הדירה חשבו שזה ניירות אריזה והשתמשו בהם. כמעט בכיתי אז. מצד שני, תודה למובילים, בלעדיהם הייתה לי כאן ערימה ענקית של עיתונים מצהיבים.

התואר הנכסף

ביום שלישי למשל מיינתי דיסקים. יש לי אוסף דיסקים עצום. אלפי דיסקים. חלקם באמת משונים ומיותרים. זה לא שאני מתכוון להזיז אחד ממאה הדיסקים של הסמיתס או יותר ממאה מאה הדיסקים של הפט שופ בויז שיש לי בבית. אבל למה שבן אדם נורמלי יחזיק בית חמישה סינגלים מתוך אלבום של אחד אורי בשן, שאיש מעולם לא שמע מעולם, רק בגלל שהסינגלים יצאו אז בתוך קופסאות פלסטיק צבעוניות, בצבעים שונים, שנראות כמו פריסבי? אני לא בטוח שלאורי בשן עצמו יש בכלל את הסינגלים האלה בבית. אבל לי יש.

למחרת בבוקר הופיעה בווטסאפ המשפחתי שלנו ההודעה הבאה: "היום, אני, נ. למשפחת אוחובסקי, גאה, נרגש ושמח (מאוד), להעביר את התואר הנעלה, הנכסף והמכובד: ״אספן הזבל המשפחתי״, תואר בו אחזתי במשך שנים רבות (וכנראה שלא הייתי ראוי לו), לאחי הגדול, מר: גל זלמן (השיבוש מ״זבלן״, במקור)".

"לא קל הוא לי הוויתור. אולם הבוקר, בשעה 06:30, עת עמלתי במשך 20 דקות שלמות להכניס למחסן ערימת שקיות המכילות ניירות שלא בטוח שחברות המחזור היו מסכימות למחזר, ירחוני מוסיקה שאבי ביטר לא היה קורא ועוד, ואת כל אלו צירפתי לערימות נעליים שלא יזכו עוד לעולם להריח ריח כף רגל מזיעה, אז או אז הגעתי להבנה שהגיע הזמן להיכנע. הגיע העת להיפרד מהתואר אותו אחזתי שנים ולהעבירו לאדם ראוי יותר".

"לאדם, אשר במשך שנים, בצנעה, בשקט, אולי אף בהיחבא, בחריצות ודקדקנות של נמלה עמלה, בחמדנות מעוררת כבוד, טרח ואסף ערימות של ג׳אנק מיותר, שלא היה מבייש את גדולי ההומלסים בעולם. לא זו אף

זו, אותו איש נעלה, אף טרח והשקיע ממיטב כספו, והוא רוצה להקים אצלי עכשיו היכל (מפלסטיק), לשימור המורשת והג׳אנק. על כל אלו, גלי אחי היקר, הוקרתי, הערכתי ומסירת התואר ממני אליך. מה שמגיע מגיע!!!".

בעיני זה טקסט מאוד מרגש. אח שלי הוא לא אחד שמרבה לכתוב ברגשנות. עכשיו אני מסיים לכתוב את הטור ונוסע להביא למושב עוד נגלה של דברים שאני לא יכול לזרוק. לפעמים צריך לעשות דברים מאוד משונים כדי לקבל אהבה.