בגיל 41 , עם מנועים שעובדים בשיא הכח, אביב גפן נמצא בשיא תהליך בניית הפרק השני בקריירה שלו. ולזכותו ייאמר שהוא עושה זאת בכישרון ותחכום. את הפרק הראשון בקריירה של אמן מסוגו של גפן, שהתפרסם בגיל צעיר מאוד אצל קהל צעיר מאוד, אפשר למשוך בערך עד גיל 35. וגפן משך יפה. הוא שמר על ילדותיות ומרדנות, הוסיף איפה שצריך אמירות פרובוקטיביות, ולמזלו הטוב הוא גם לא מהמקריחים.
אבל מגיע הגיל שבו אמן אינו יכול להיות יותר ילד וחייב להפוך למבוגר. וגפן עושה את המעבר הזה ברגעים אלה ממש, ובהצלחה מרובה. את שנות הבלבול וההתברברות, הוא מיסך בעזרת נסיונות להצליח בעולם. ההרכב "בלקפילד", שיתוף הפעולה שלו עם סטיבן וילסון מלהקת "פורקיופיין טרי", היה פורה ומוצלח. לעומת זאת, אלבום הסולו הבינלאומי הרבה פחות. אבל זה לא משנה. בשנים שבהן גפן היה צריך להתאפס מחדש, הוא הבין שהכי טוב זה להראות כמי שבכלל לא רוצה להיות כאן, ועסוק במשהו אחר, במקום אחר.
המנצח האמיתי של דה וויס
באופן מפתיע או שלא, גפן הוא אחד האמנים הישראלים שהפיק את המרב מהופעה בתחרות שירה טלוויזיונית. מול מנטורים אהובים ממנו, אך הרבה פחות מילוליים, הוא הפך את "דה וייס" להצגה של איש אחד. ובדרכו חסרת המעצורים, כשהרגיש שהוא יכול, גם השפיל שלא לצורך את רמי קליינשטיין, כדי להדגיש את עליונותו.
גם במלחמה האחרונה עשה גפן מהלכים די מבריקים מבחינתו. מצד אחד הוא מיהר להופיע בפני חיילים, ולא הסתפק בזה אלא גם הוסיף אמירות מלאות פטריוטיות ציונית מלבבת, שבוודאי גרמו לאבא הדעתן שלו לקחת כמה וכמה נשימות. אבל כמו שהוא יודע, מיד עם תום המלחמה הוא הפך חלק מההצהרות כדי שבכל זאת לא יירשם שהוא התקרנף.
הדואט עם מתי כספי – עליית מדרגה
בסופו של דבר, אביב גפן מבין את הדבר הכי חשוב, שכל הסלבריטאות המתרעננת והמלבלבת, אינה שווה כלום אם לא ישתמש בה כדי לחזור למרכז הבמה כמוזיקאי. גפן יודע שמהפריים טיים של ערוץ 2 כבר אי אפשר למכור תדמית של מחאה. השחור בעיניים לא מזיז לאף אחד כבר שנים, ואם הוא רוצה ביום מין הימים להחליף את שלמה ארצי, הגיע הזמן לתעד את חייו הבוגרים.
להבדיל מהדואט האלגנטי שהוציאו השנה שלומי שבן וחוה אלברשטיין, הדואט של גפן וכספי הוא ממוקד מטרה. השיר הוא מהלהיטים הקליטים של גפן, מהשירים שאתה שר ביחד עם הרדיו משמיעה ראשונה. העיבוד הבלקני נותן עוד דחיפה מסחרית, שתבהיר שמטרת השיר היא הקהל הכי רחב שיש.
ובכלל האלבום החדש של גפן, "סדקים" שמגיע בסוף השבוע לחנויות, הוא מפגן של מסחריות במיטבה. זה האלבום ה-12 שלו בעברית והשפיצי שלו מאז "יומן מסע". גפן במצב רוח טוב, זנח את הרוק לטובת פופ יותר קל לעיכול, וכשצריך הוא מוסיף גם טאץ' של ארץ ישראל הישנה והטובה כמו בשיר "הבית עם האור" שמספר משהו על ניצול שואה שכאילו ריגש אותו בילדותו, עם עיבוד ישראלי מהסבנטיז.
שיר לאבא יהונתן על טייס אוטומטי
באלבום החדש גפן עבר סופית לעולמות הפופ. השיר הפותח את האלבום "הייתי שר לך" הוא דוגמה מצוינת, עם ביט בסגנון של הקילרז ומילים שמכריזות על אהבה לאהובתו (ואולי לישראל). גפן לא מסתיר את כוונתיו, הוא מודיע "אני לא רוצה להיות עוד אחד בתמונה", כלומר הוא רוצה להיות המלך. ואז מזכיר "אל תשכחי, כשלא היה לי כלום, הייתי שר לך". בהתחשב בכך שאהובתו הנוכחית לא הייתה שם כש"לא היה לו כלום", אפשר בהחלט להסיק שגפן שר בעצם לנו. או ליתר דיוק למדינה. מודיע שהוא כאן כדי להישאר.
מיד אחר כך הוא שר לאביו. "דבר אלי בלי חרוזים ובלי כבשים" הוא מבהיר למי שלא הבין את הרמז בשיר "כאב על כאב". אבל השיר, לא באמת חושף משהו שלא הכרנו ביחסי האב והבן, ואני לא אתפלא אם המשפט "יהונתן נסע הביתה, אליי" הוא יותר טייס אוטומטי מאשר אמירה. גם שאר השירים, כולם פשוטים, מכווני מטרה, תכליתיים. מאוד.
זה אומר ש"סדקים" ימשיך את נסיקתו המחודשת של גפן, הפעם כאיש, אב, בעל משפחה. אל תזלזלו בהישג הזה. המעבר מבחור לאיש, הוא מאוד קשה, במיוחד אם במשך שנים התחפשת ממש לילד. כמו שאומרים עכשיו, "זה לא מובן מאליו". ואכן זה לא מובן מאליו.
כל מה שנשאר זה שלצד המנגינות המצוינות, ימצא גפן גם דרך להגיד דברים יותר משמעותיים, ואז בטוח שקיסריה לא תדע שובע. בכל זאת, זה שיש לנו סיסמה אחת בכל מקום, ואפשר להעביר קבצים, זה משהו שכולנו יודעים מלא זמן. לא צריך לנסוע בשביל זה עד טוקיו. אז אם "חשוב להיות מעודכן, אל תשדר ישן", הוא המוטו, אולי כדאי לרכוש כבר השבוע אייפון 6. וללמוד לתפעל אותו.