בסרטון האבטחה הראשון שפורסם אתמול רואים כיצד אחד המחבלים רוצח את ד"ר מיכאל פייגה. אם אני לא טועה, אפשר ממש לראות שם את רגע הייריה מטווח קצר ואת פייגה, איש גדול גוף עם שיער לבן, נופל לרצפה. המחבלים היו לבושים כמו ג'ון טרבולטה וסמואל אל ג'קסון ב"ספרות זולה", בחליפות שחורות, חולצות לבנות ועניבות דקות. שיערו של אחד היה משוח לאחור. מאז התפרסמו עוד אינסוף סרטונים של רגעי האימה. הפיגוע בשרונה הוא הפיגוע הקולנועי ביותר שהיה כאן.
מבול הסרטונים הופך את כל הדיון בטבח המחריד הזה, גם לדיון בתרבות על האלימות החדשה. אולי ד"ר פייגה עצמו היה יכול, אילו לא הפך לקורבן האירוע, לנסח באופן מצמרר יותר את השאלות: האם שני המחבלים רצו שזה יראה כמו קולנוע? האם הם גדלו על סרטים אלימים, משחקי מחשב אלימים, סדרות טלויזיה אלימות, והטבח שתכננו הוא סוג של הומאז'? האם בגלל זה הקפידו כל כך על הלבוש ועל ההתקדמות ביחד, כאילו היו זוג בלשים?
דבר אחד בטוח, שני הצעירים שבאו לרצוח לא רצו להיבלע בהמון. הם לא לבשו איזו חולצת פולו משעממת וחסרת ייחוד, הם לבשו חליפות מסוגננות. הם רצו לבלוט. אולי הפיגוע בשרונה הוא הרגע שבו הכל שוב משתנה. אינתיפאדת הבודדים, שבה אנשים רצים עם סכין שלופה, רוצחים וצורחים, הורכבה בעיקר מפעולות נואשות של אנשים שאיבדו כל תקווה. חצי שנה אחרי שהתחילה, היא כמעט והסתיימה. הישגים אמיתים לא היו כאן, וקשה לי להאמין שהאינתיפאדה הזאת הרימה את מפלס התקווה אצל מישהו.
והנה מגיע השלב הבא. נדמה כאילו הצעירים הפלסטינים החליטו להחליף חיים אפרוריים וקשים ברגע תהילה, שעשוי היה גם לעלות להם בחייהם, רק בתנאי שיהיה גרנדיוזי. שזה יהיה רגע עם הוד, הדר ומשמעות. שיהיה ברגע הזה זוהר. שהאלימות תהיה סקסית, כזאת שלא נראתה עדיין. אולי כך הם תרגמו לעצמם בראש את ההילה של דעא"ש, הארגון שהצליח בשנתיים האחרונות לשנות את חוקי המשחק. משחקי הכס זה לא בשבע הממלכות, זה בדיוק כאן. ואם צריך לעשות פואנטה, מוציאים חרב והורגים מישהו.
משחק הדמים
דווקא העובדה שאין מאחוריהם מנגנון, שהם לא שייכים לשום תנועה, שהם תכננו הכל לבד, מחזקת אצלי את התחושה ששני המחבלים האלה, הם בעיקר תוצר של התרבות החדשה. אני לא אתפלא אם מבחינה אידיאולוגית שניהם מאוד לא מגובשים. אני אפילו לא אתפלא אם הם כאלה ש"אין להם כוח לפוליטיקה". המעשה שלהם כפי שהוא מצטלם בשלל הסרטונים מכיל גם ראוותנות של מי שחולמים לצלול לתוך משחקי המחשב שעליהם גדלו. שחולמים להיות כוכבי הסרטים והסדרות שמהם נהנו. אני מתפלא שהם לא ירו לעבר חלונות הזכוכית כדי שיתנפצו בקול רעם אדיר.
הנה תרגום חדש ומבהיל יותר לחוסר התקווה של פלסטנים צעירים בגדה המערבית: אנחנו נעשה משהו שכל העולם ידבר עליו. לא סתם נפוצץ פצצה, לא נדקור חייל באיזה מחסום. זה משעמם. ניסע לתל אביב, נעשה משהו שקים קרדשיאן תשים אליו לב. שאולי היא אפילו תעריץ. נעשה משהו שהתמונות מתוכו יהפכו לפוסטרים. נהיה גיבורים. מי יודע, אולי אפילו נישאר בחיים לראות את זה. לא שזה יהיה להם קל. כשמעלים את רף היומרה, גדל גם הסיכוי להיכשל. אבל לפחות יש משהו מרתק להתעסק בו.
וכך הפיגוע בשרונה הופך לאירוע מבלבל עוד יותר. כי מי יידע לעצור צעירים שגדלו על אפליקציות ומחליטים יום אחד לשחק אותה טרנטינו? מי ידע להבין לאן כל זה מתקדם? הרי ממילא נתניהו וליברמן לא מתכננים לעשות שום דבר חוץ מלהמשיך את המצב הקיים. לאף אחד כבר אין פתרון שנראה אפילו התחלה של קצה חוט. גם הסיסמה הישנה והיפה "שתי מדינות לשני עמים" התרוקנה מכל תוכן. רוב הישראלים אימצו את הגישה הימנית שאומרת "אין עם מי לדבר". ומה נשאר? כאוס.
עולם שבו לנו הישראלים יש חיים סבבה, לפלסטינים יש חיים חרא, ומידי פעם זה מצטלב באיזה פיגוע גרנדיוזי מבהיל שמטלטל את החיים לכמה ימים. אצלם החיים בלתי נסבלים על בסיס יומיומי. אצלנו יש אנשים תמימים שמשלמים באופן אקראי את המחיר. משפחות שנהרסות. קוראים לזה "משחק הדמים". אולי עוד יעשו על זה סרט.
הסיכוי לשינוי, לדבר הזה שקראו לו פעם "שלום", הוא כל כך חסר תקווה, שבאמת נותר רק להדחיק ולקוות שגם בפעם הבאה שיהיה פיגוע בשרונה, אנחנו נהיה למזלנו בבית. ביום שלישי בערב, בדיוק בשעה תשע, היינו ברחבת הסינמטק. 24 שעות אחר כך, נתפס שם המחבל השני. נדמה לי שקוראים לזה מזל.