מצעד הגאווה בתל אביב 2013
גאווה זה לא רק מצעד פעם בשנה | צילום: מיכאל שבדרון

ביום חמישי הקרוב ימלאו ארבע שנים לרצח בבר נוער. הפעם לא תהיה צעדה ממקום הרצח לגן מאיר. גם לא תהיה עצרת. אירוע הזיכרון יהיה קטן וצנוע. הסיבה פשוטה. מצד אחד, ברור שהרצח בבר נוער היה פשע שנאה מתועב. כאשר רוצח נכנס למועדון ומרסס אנשים בלי אבחנה רק בגלל שהם הומואים ולסביות, זהו פשע שנאה. מאידך, אם מסתמכים על הפרסומים הרשמיים של המשטרה, מתברר שהנבט שממנו צמח האירוע, קשור גם להתנהגותו של אדם, שהיה האחראי על שלומם של המבקרים הצעירים בבר נוער.

בתוקף תפקידו היה שאול גונן חתום על מסמך סטנדרטי, שאוסר עליו לקיים קשרים רומנטיים עם צעירים מתחת לגיל 21. המפגש שלו עם קרוב המשפחה של חגי פליסיאן, הוא הפרה בוטה של האיסור הזה. גם אם חשב שהוא בן 18. המפגש הזה, חייבים להודות באומץ, הוא שהניע את גלגלי השנאה שהסתיימו בטרגדיה. שאול גונן עזר בחייו לעשרות אם לא מאות צעירים. הצעירים האלו יהיו אסירי תודה לנצח. אך אותו גונן עצמו, לא שמר על הכלל הבסיסי ביותר בספר, הכלל שאומר שאדם שמדריך נוער גאה, אינו יכול לקיים שום קשר רומנטי עם אנשים צעירים מאוד.

ביום השנה הרביעי לרצח, חייבים לערוך את חשבון הנפש. האגודה לזכויות הלהט"ב, שבמסגרתה הפעיל גונן את הבר נוער, בוחרת בינתיים להמתין לתוצאות המשפט. זו זכותה. אבל התוצאה היא ששום גינוי אמיתי להתנהגותו של גונן לא נשמע. גם גונן עצמו לא היכה על חטא. ונדמה שלרבים מידי בקהילה שלנו, נוח יותר להמשיך ולהסתתר מאחורי גבו הרחב של הנאשם בירי, ולראות רק את הפן הקורבני שבאירוע.

אני מאמין שהגיע הזמן להגיד כמה דברים פחות נעימים. הקהילה הגאה חזקה היום מספיק כדי להתחיל להתנהל באמת באור ולא בצל. אין בחשבון נפש שכזה כדי להקטין את תרומתם לרצח של ההומופובים באשר הם. אלה שמקלסים את הקהילה, וגורמים לכך שאנשים כמו חגי פליסיאן, יחשבו שהומואים ראויים למות. כקבוצה. חשבון הנפש שלנו, לא ינקה את ידיו של אף הומופוב, אבל אי אפשר להמשיך ולהגיד שהרצח בבר נוער, התרחש אך ורק בגלל ההסתה המתמשכת. זה יהיה לא הוגן.

לא מפחדים, ולא מושלמים

הגיע כנראה הזמן להתחיל ולטפל בלי פחד גם בתופעות הלא נעימות, שחלקן התקיים וצמח בחסות העובדה שכל עניני הקהילה נוהלו הרחק מעיני הציבור. הגיע הזמן למשל, עם ובעיקר בלי קשר לגונן, להגיד בקול רם שגברים מבוגרים, בני ארבעים וחמישים, אינם צריכים לקיים קשרים רומנטיים עם בני 18. שיש כאן דבר שראוי לגינוי. הגיע הזמן לומר שאין שום סיבה להצניע הטרדות מיניות, ניצול ושאר רעות חולות, במיוחד של מבוגרים ומנוסים כלפי צעירים מאוד.

מותר בהזדמנות זאת גם להצביע על שימוש יתר בסמים ובאלכוהול, ולומר שזה לא בריא, ולא תורם, ובעיקר, שזה לא בלתי נמנע. ומשם ללכת לדיון עמוק על פריצות מינית מוגזמת. מותר להודות סוף סוף שאנחנו רחוקים מלהיות מושלמים.

הדיונים האלה אינם צריכים להתקיים באווירת מגננה, אלא דווקא מתוך עוצמה וכוח. התופעות האלה קיימות בכל מקום, והדיון חייב להדגיש זאת. אלה לא דברים שמיוחדים לחברה ההומואית, אלה לא דברים שקשורים לנטייה המינית עצמה. אבל אסור לפחד מלקיים את הדיון, רק מאחר שהוא עשוי לתת תחמושת לשונאינו.

מול השנאה אנחנו כבר חזקים מספיק. עולם שבו גברים היו יכולים להיפגש רק בגנים ציבוריים, או בחשאי, הכתיב מנטליות מסוג מאוד מסוים. עולם שבו אפשר ללכת יד ביד ברחוב עם עגלה וילד, הוא מרחב שונה לגמרי.

הקהילה הלהט"בית היא קהילה מורכבת ומסובכת. מצד אחד יש מלחמות בכנסת על הזכות להינשא, לאמץ ילדים, ולהשתמש בשרותי פונדקאות. המאבקים האלה זוכים להרבה ביקורת מהאגפים שרואים בכך שמרנות, ונסיון לחיקוי דפוסים הטרוסקסואליים. ואולם גם אלה שרואים בעין עקומה מאבקים בעד פונדקאות לכל דורש, אינם יוצאים למלחמה כדי שהאלטרנטיבה תהיה אורגיות של סמים קשים ומין לא מוגן.

הצעירים מחפשים אמון

במלאת ארבע שנים לרצח המתועב, חייב לפחות להתחיל דיון. וכדי להתחיל אותו חייבים להתמודד באומץ עם הרצח עצמו. אין כאן בקשה להתחשבנות אישית או לציד מכשפות. אבל העובדה שגופים רשמיים ודוברים בולטים בקהילה לא השמיעו את קולם בעניין פענוח הרצח בבר נוער, היא מטרידה.

כל צרכן תקשורת ישראלי ממוצע יודע בערך מה קרה. זה התחיל ממפגש אסור, והתגלגל לרצח מתועב. ובשבוע הזה חייבים לדבר גם על המפגש האסור. לא בטון מוסרני, ולא בטון צדקני. אבל בדיוק כמו שמערכת החינוך הכללית מתמודדת באומץ עם יחסים בין מורים/מורות לתלמידים/תלמידות, כך גם הקהילה הלהט"בית צריכה להתמודד עם המקומות שבהם מישהו הפר את הכללים.

יותר מכל דבר אחר, הקהילה חייבת את הדיון הזה לדור של צעירים, שמתחילים רק עכשיו את הצעדים הראשונים שלהם מחוץ לארון. בני הנוער שמגיעים לראשונה לפעילויות של הקהילה, צריכים לדעת שהם מוגנים, ושיש כללים מאוד ברורים למי שבא איתם במגע. הם קראו את העיתונים, והבינו. צריך לגרום להם לתת אמון.

>> לכל כתבות המגזין