אדוני, אם תמשיך לצעוק עליי אני אשמיע לך מוזיקת מעליות | צילום: חדשות 2
ביום ראשון שעבר חזרנו הביתה מחופשה קצרה רק כדי לגלות שבזמן שנהנינו מישהו החליט להתנכל לבלוני הגז החמודים שלנו. הוא רצה לקחת אותם אליו, אבל ערנותם של השכנים, שקראו למשטרה, עצרה אותו. השוטרים הבחינו בדליפה וסגרו את הגז.

התקשרתי לחברת הגז שלי כדי לפתור את הבעיה. ההודעה המוקלטת הזכירה לי שזו חברת הגז הגדולה בישראל. ענתה גברת. ספרתי לה מה קרה וביקשתי שיבואו לתקן. היא אמרה שאין בעיה. מוטי הטכנאי יבוא אחרי הצהרים.

שאלתי אם אני צריך להיות בבית, היא ענתה שאם הבלונים מחוץ לבניין אז ממש לא צריך ומוטי יסתדר. שאלתי אם אפשר להודיע לי אחרי שהוא היה אצלי, היא הבטיחה שהיא תודיע.

אחרי הצהריים נזכרתי שלא שמעתי מחברת הגז. התקשרתי. ענתה גברת אחרת. הנה הדבר הראשון שלמדתי על השירות של חברת הגז - בכל פעם שאתה מצלצל אתה מדבר עם נציגה אחרת במוקד השירות, ולכן אתה צריך להסביר לה מהתחלה את סיפורך האישי הנוגע ללב.

לפעמים נציגת השירות קשובה ומבינה ישר, לפעמים לוקח לה יותר זמן להבין, ובכל מקרה, ככל שמתקדמת התקלה, וסיפורך צובר פרטים, ככה לוקח יותר זמן להסביר. סיכמנו שמוטי יבוא רק מחר, כי היום הוא לא הספיק. הנציגה ניסתה להיות אמפאטית והבטיחה להתקשר אחרי הביקור של מוטי. אז הבטיחה. עברנו ערב בלי גז. סך הכל לא נורא. זה לא שיש כאן ילדים קטנים שצריך להרתיח להם חלב. למחרת בארבע אחרי הצהריים התקשרתי שוב. אחרי ההסבר הארוך לנציגה החדשה, התברר שהכל נהדר. מוטי היה. הוא תיקן את התקלה. "יש לך גז" היא בישרה לי בשמחה.

רק שלא היה. ירדתי למטה. הבלונים לא נראו כאילו מישהו טיפל בהם. הם עמדו באותה תנוחה שבה השאיר אותם הגנב. הנחתי שמוטי יודע מה הוא עושה. פתחתי את ברז הגז ועליתי למעלה. יש, הגז חזר לחיינו.

אדוני, אין צורך לצעוק

זמן קצר לאחר מכן עלה אלינו בבהלה השכן. "הגז שלך דולף, וזה נכנס לחדר של הילד". אופס. פחד אלוהים. בחברת הגז כבר לא ענו. חיכיתי לבוקר יום שלישי.

הפעם כבר הייתי ממש עצבני. שוב הייתי צריך להסביר מחדש לנציגת השירות את כל הסיפור, כולל הביקור הלא יעיל של מוטי. דיברתי בעצבנות והיא נשמעה  חסרת אונים.

הנציגה הבטיחה שאופיר, מנהל האזור, יתקשר אליי. הוא לא התקשר. הנציגה גם הבטיחה שמוטי יבוא שוב. הפעם ביקשתי לפגוש אותו. בצהריים התקשרתי שוב והתברר שמוטי יבוא רק מחר. העצבים שלי היו רופפים. מה נותר לי לעשות? צרחתי על נציגת השירות. הסברתי לה מה בדיוק אני חושב עליה ועל החברה שהיא מייצגת. היא דרשה שלא אצעק עליה והבטיחה שמוטי יבוא מחר.

ביום רביעי בבוקר שוב התקשרתי לחברת הגז, שם הבטיחו לי שמוטי יבוא בין שתיים לחמש. בארבע וחצי התקשרתי שוב. דרשתי לדבר עם מנהל הסניף. העבירו אותי לסגן שלו. כבר לא היה לי כח, אבל הסברתי לו שמשתיים אני מחכה בבית וכבר ארבעה ימים אין לי גז. סגן המנהל הסביר שמוטי כבר יוצא. "הנה, עכשיו עכשיו הוא יוצא מכאן, מהסניף באחד העם". לא הייתה ברירה - צרחתי גם עליו. אם אין גז לפחות יש על מי להוציא את העצבים. מוטי הגיע בחמש. והוא היה מאוד עצבני. מסתבר שהוא היה באמת היה אצלנו יומיים קודם, אבל תיקן איזה ברז גז שנראה לו פגום בצד השני של הבניין. למה? אלוהים יודע.

מוטי הוא איש מקצוע מהסוג הישן. כזה שאם אתה בא לו טוב, הוא נחמד אליך, ואם לא אז לא. התחלנו לצעוק אחד על השני. מוטי האשים אותי שהבלונים שלי לא מסומנים ואין עליהם שם. ושאיך לא אמרו לו שיש בבנין שתי כניסות. אני הסברתי לו בטון אגרסיבי לא פחות, שבתור בן אדם שמתקן כל יום גז, הוא והחברה המחורבנת שלו, אמורים לדעת לזהות מיכלים של לקוח, או לפחות לשאול אותי את השאלות הנכונות בטלפון, כדי שאסביר להם איפה המיכלים שלי. איך אני צריך לדעת שאין להם מושג?

מוטי גם הסביר שהוא קבלן חיצוני. שהוא לא אחראי על המוקד, ושזה לא עניינו שהם לא הפנו אותו לבלונים הנכונים. אחר כך הוא צעק עליי שהבלונים שלי בכלל לא במקום הנכון ונצטרך להזיז אותם. בקשתי שישים אותם ליד הבלונים האחרים, ואם אפשר שיסדר להם משטח, כמו שיש לאחרים. הוא הסביר שאת המשטח אני צריך להכין בעצמי, שזה לא עניינו. עכשיו כבר ממש צרחתי עליו ומוטי הלך ומצא בחצר בלטה ישנה ואמר "הנה סדרתי לך משטח. בסדר?".

בסוף סיכמנו על המיקום החדש. רק שהשעה כבר הייתה שש ומוטי אמר שהוא יבוא רק מחר. חוץ מזה אני צריך קודם לשלם על ההתקנה ואת זה אפשר לעשות רק בבוקר. מוטי הבטיח שבבוקר יתקשרו אליי, והוא יבוא בצהריים אחרי שיגמור עבודות בסביון.

תקעו לי את הצינור של הגז

בחמישי בבוקר, כמה מפתיע, אף אחד לא התקשר אליי. הרמתי בעצמי טלפון לחברת הגז כדי לשלם ולהבין מתי מוטי יגיע. הנציגה כבר ידעה מי אני. היא אמרה שמוטי יבוא בערך בין שלוש לחמש. בקשתי לדבר עם מנהל האזור. מנהל האזור עמד לא רחוק ממנה כנראה, כי היא הניחה את הטלפון ואמרה לו "הוא רוצה לדבר איתך".

מנהל האזור לא הבין שאני מאזין לשיחה.

"מה יש לי להגיד לו? תגידי לו מתי מוטי יבוא".

"אבל הוא רוצה לדבר איתך".

"אז תגידי לו משהו, לא יודע".

לא נותרה לי ברירה, צרחתי על נציגת השירות והסברתי לה שוב מה אני חושב על החברה המחורבנת שהיא מייצגת, ועל השבוע שעברתי בלי גז בגללם. היא עשתה מה שעושות נציגות שירות כשלקוח מתרגז ופשוט העבירה אותי לשמוע מוזיקה עד שנרגעתי. כנוע ככלבלב ניסיתי להבין מתי מוטי יבוא. היא ביקשה שאהיה בבית בארבע.

בשלוש וחצי הגיע טלפון מחברת הגז. מוטי אצלך, הוא צריך אותך. רצתי הביתה. מסתבר שמוטי הקדים, הוא הגיע בשתיים. שמח וטוב לב הוא הציג בפני את הבלונים החדשים, כולל צינור צהוב מרשים שסידר יפה לאורך הקיר. הוא גם נתן לי מנעול במתנה והציע שאקנה שרשרת. מוטי היה ממש במצב רוח טוב, והסביר לי בחיוך שאני אשם בהכל.

השותף שבא איתו בדק לי את הגז בבית וקיבלתי פתק שאומר שאני תקין. ביום חמישי בשעה ארבע היה לי שוב גז. מרוב שמחה כבר אבדתי את כל הכעס ונפרדתי ממוטי בידידות ואפילו הודיתי לו.

עכשיו יש לי גז. התיקון עלה כמעט 800 שקל. נזכרתי שהנציגה הסבירה לי בבוקר שהבלונים הועברו ממקומם והותקן צינור באורך 11 מטר. זה נשמע לי קצת מוגזם אז ירדתי למטה למדוד. בנדיבות אפשר לטעון שאורך הצנור הוא 6.5 מטר. ככה שלסיום הפרשה חברת הגז גנבה ממני 4.5 מטר צינור כלומר שלמתי כמעט ארבעים אחוז יותר ממה שהייתי אמור.

לאורך השבוע נשבעתי לעצמי שאעבור לחברה אחרת. שאבוא איתם חשבון. שאדאג שכולם ידעו שהשירות של חברת הגז שלי מחורבן, אבל ממש מחורבן, ושהחברה הזאת מיושנת ולא יעילה באופן מבהיל. רק שברגע שהגז חזר, מיד שכחתי מכל הפרשה. האמת, אפילו אין לי מושג אם יש חברות אחרות בשוק או מה שמן. לפחות יש לי טור במגזין של mako אז אני יכול לשתף אתכם בסיפור המשגע הזה.