אנחנו שעות אחדות לפני הבחירות, ותהליך שתיית המנדטים מכל הצדדים מגיע לשיאו. במוקד: כחול לבן שמחזיקה בבשר מבשרה של מפלגת העבודה ומרצ, ומהעבר השני הליכוד עם בטן מלאה ממפלגות הימין, שנראה כי חלקן הגדול, אני מניח, עוברות את אחוז החסימה.
היכן השמאל? העבודה הביאה לכיכר רבין בסוף השבוע 300 איש. לכאורה היה מדובר באירוע פעילים ולא מפגן תמיכה שמוסמס, אבל יכול להיות שמדובר גם בראייה למה שאני טוען כבר זמן מה: באיזה שהוא מקום הם פספסו, בעבודה, כאשר כיוונו את התותחים שלהם לכיוון נתניהו והליכוד. המנדטים שלהם, כאמור, לא חונים שם - אלא בכחול לבן. "כחול לבן, להשקפתי, היא מיזם שקם לצורך הבחירות",אמרה לי הבוקר ב־103fm ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה), "בפועל יש כאן ממש כוונת זדון לפרק את מפלגת העבודה ולשתות ממנה מנדטים, בעוד האפשרות שלהם לשבת בממשלת נתניהו נותרת על השולחן כל הזמן".
צריך לציין כי המפלגה בראשות גנץ ולפיד דווקא הצליחה לדעתי להעביר מצביעים מהימין. סייעו לקמפיין שלה גם כתב החשדות נגד נתניהו וגם המתקפה על הצוללות. אני לא מזלזל בקמפיין שלהם. גם נתניהו לא.
דמיינו את עצמכם כביבי למשך עשר דקות
בשיחה שקיימתי איתו היום בתוכניתי, שב ראש הממשלה על קריאת האזהרה שהוא קורא כבר יומיים מעל כל במה: אסור למצביעי הליכוד להאמין לתקשורת, שלדבריו מרדימה אותם ומשדרת מצג שווא של יתרון בטוח לליכוד. "אני זועק כאן זעקה אמיתית. אם אנשים לא יתעוררו ולא יאמינו לי - יקרה פה אסון", אמר, וכנראה שגם שתה.
אחרי ההקדמה הזו, אני חייב להודות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מוכן להישבע שהתחושה העיקרית שלי בימים האחרונים היא: "יאללה, שיגמר כבר". האנרגיות של החודש האחרון הצליחו להפתיע אפילו אותי. עד לפני חודש, הבחירות התנהלו בעצלתיים. אמרתי את זה ברדיו והדברים הובאו גם כאן. לקח זמן עד שהקמפיינים הותנעו ושהייתה תחושת בחירות באוויר, וגם עכשיו אני לפעמים מפקפק בעצמי. אולי אני טועה? אולי בגלל שאני נמצא בטוויטר ובתוך הקטטות הבלתי־נגמרות האלה אז אני מרגיש את הבחירות בצורה כל כך אינטנסיבית? הרי אני לא לגמרי יודע מה קורה בחוץ. הרי כשיוצאים לכבישים, צריך לומר את האמת, כמעט ולא רואים שלטים. אין תכונה.
ועדיין, כל מה שקורה כאן סביבי סוחט אותי רגשית ונפשית, בונה מתח גדול. ומילא אני, אין לי מושג איך מי שסופג את האש הישירה מצליח לעמוד בזה. לכן, מכל הנושאים שעל סדר היום, שאבתי בריאיון שלי עם נתניהו שאלה פותחת מאחד העיתונאים הגדולים והדגולים פה בישראל, עודד בן עמי. "אתה מאוד ממלכתי, כל כך ממלכתי עד כדי כך שלפעמים אני חושב 'למה הוא מפספס'?", אמרתי לראש הממשלה, ששמע בחודשיים האחרונים שהוא כנראה רוצח בפוטנציה, שמאזין בשעות הפנאי יחד עם הרוסים לשיחות הטלפון של בני גנץ ושגוזר עמלות מצוללות.
"כל ההשמצות נובעות מזה שלגנץ וללפיד אין מה לומר מול ההישגים שהובלתי אליהם", השיב נתניהו. כששאלתי אותו על השנאה כלפיו שהגיעה לרמה חסרת תקדים לדעתי, הודה: "אני עושה את ההיפך מנרטיב השמאל. הם אומרים 'רק לא ביבי' - אבל הציבור מבין ורואה".
ומכיוון שוועדת הבחירות לא מאפשרת להיות ספציפיים, אקנח בגילוי נאות: אני מצביע לאחת ממפלגות הימין.
דבריו של אראל סג"ל הובאו מתוך תוכניתו ב־103fm