הסיפור הנוכחי על איום התביעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד בן כספית הוא דוגמה נוספת למופע הצביעות היומיומי של חבריי בתחום התקשורת, שקולם נשמע בסוף השבוע האחרון מכל עבר. אותם אנשים, שמחו נגד התביעה הזו וכינו אותה תביעת השתקה, ידעו כתמיד לאתרג את הצד הנכון של המשוואה ולהתעלם מהצד השני.

אחרי שמסירים מהמשוואה את הגילוי הנאות שכספית הוא עמיתי לתחנת 103fm, ושבעליה הוא הבעלים של "מעריב", אפשר להגיע לעניין: גם אני מתעב תביעות השתקה, אבל אני גם לא אוהב שאומרים דברי שקר על ראש הממשלה. 

אתם אולי זוכרים איך גם אני נאלצתי לפני כשנתיים להתמודד עם תביעת השתקה, שהגיעה מאדם שחולק עמי את אותו המקצוע, העיתונאי רביב דרוקר. זכור לי היטב כיצד הזדעק ארגון העיתונאים שהתכנס לישיבה וניסה לטכס עצה איך להתייחס לתביעה של עיתונאי כלפי עיתונאי אחר, ולבסוף הגיע למסקנה הקלה - לא להחליט. התביעה ההיא לא צלחה, וגם לא נדרשתי להתנצל על דבריי - בין השאר גם אחרי שאיימתי בפתיחת הליכים נגד הפרקליטות באשמת דיבה, באמצעות עורך דיני, איתמר בן־גביר. 

בקיצור, אי אפשר לחשוד בי כאדם שלא מבין עד כמה מקוממת יכולה תביעת השתקה להיות. אבל מה עם מה שהוביל לנקיטת האיום הזה? מה עם המאתרגים את כספית מעולמות העיתונות? טוב, האמת היא שאין דבר שיעשו כבר שיוכל להפתיע אותי. אין לי הגדרה שיכולה להגיד מה אני שם עליהם וכמה אני מאמין להם. לא רק שהם מומחים במוסר כפול, הם גם קובעים בכל הזדמנות מחדש שיאים חדשים של צביעות. 

ואחרי כל אלה, בכל זאת הערה על הדרך שבה בחר ראש הממשלה להגיב לכספית. לא המשפטית, אלא החברתית. בסדרה של שלושה ציוצים הוא התייחס לטענות שכספית העלה בטורו ב"מעריב", אבל גם לבן עצמו (שאותו כינה "כזבן" ו"רודף" עם "אובססיביות חולנית"), ובהמשך גם הביא קטע עיתונות מתחילת המילניום על בן משפחתו, אורי כספית, שנעצר אי אז בחשד להונאה של מיליונים. זה הפתיע אותי כי נתניהו, ככל הידוע לי, לא יורד לפסים אישיים. במקרה הזה הוא עשה את זה כל הדרך, ולא רק שזה היה מגעיל - זה גם היה מטומטם. חבל.

זה לא אמסלם שמאיים על הדמוקרטיה, אלו אתם

אני לא הדובר של יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם (הליכוד), ולא קשור אליו באף דרך, אבל נדמה לי שחלק משומעיו לקחו את דבריו בימים האחרונים כקריאה למרד. האומנם?

בריאיון של ח"כ אמסלם לערוץ 20 הוא אמר כי "אם יעמידו את נתניהו לדין - מיליונים לא יקבלו זאת". היכן כאן הבעיה? האם בדבריו - או בדרך שבה בחרו כאלה ואחרים לקרוא אותם? אם מיליונים לא מקבלים משהו במדינה, והם מבטאים זו בדרך דמוקרטית, זה מותר. זה אפילו חלק מובנה ממה שדמוקרטיה אמורה להיות. ההתייחסות לזה כאיום, אם כבר, היא פגיעה איומה בחופש הביטוי. בינתיים, מי שדיבר על מלחמות אזרחים ומלחמות אחים נמצא רק בצד אחד של המפה הפוליטית. 


ובכל זאת, כמה מילים על פרקליטות המדינה. זו פרקליטות פוליטית ומוטה. זו פרקליטות שאנשיה מחפשים ספציפית את ראש הממשלה וסביבתו, כנראה כי פשוט אי אפשר "לנצח" אותו בדרך אחרת. מדינת ישראל והפרקליטות כבר שלחו את המשטרה בפרשה שנגמרה בחרטא, עורבא פרח. אם הייתי בטוח שהכל נקי ומסודר וכל הצדדים נחקרים ונבדקים הייתי אומר בראבו, אבל האכיפה, אתם כבר יודעים, בררנית. יש פה סימון מטרה, סימון ראש - ראשו של נתניהו. 

דבר אחד אני יכול להבטיח, בקרוב יהיו חדשות גם בתחום הזה.

מזג האוויר: מאניה דיפרסיבי

חזרתי הבוקר לרדיו אחרי שבוע שבו הייתי בלונדון, ונותרה בי תובנה אחת שקשורה למנטליות הבריטית, הישראלית - ולקו ההפרדה הרצוף שיש בינינו לבינם: מזג האוויר. 

הבוקר, בנסיעה השמשית לאולפני 103fm, אמרו בחדשות שבהמשך השבוע ארובות השמיים תיפתחנה, והולך לרדת הרבה גשם. בעוד שבלונדון אפור ועגמומי עם טפטוף תמידי, אצלנו מדובר במאניה-דיפרסיה. כשזה בא זה בא. 

אחת לכמה ימים או שבועות נוחת כאן גשם בכמויות ענק, כאלה שמכניעות את האיטום של הגג שלי - ואז השמש חוזרת. ואם תשאלו אותי, מזג האוויר הקיצוני לגמרי משפיע על המזג התרבותי שלנו פה. מה לעשות - הכל פה "טרפה".