בוקר אחד קארין העירה אותי, מלאת התרגשות. זה היה כמה ימים לאחר שקיבלה הצעה לשיתוף פעולה עם סטודיו לכלות ״כלה להשגה״. ״יש לי רעיון גאוני״ היא אמרה לי בעודי מנסה לנער מעליי את אדי השינה. ״מה עכשיו?״, אני שואל בקול חצי מתעניין, חצי תני לי לישון ותעזבי אותי בשקט. והיא משיבה בהתרגשות: ״טוב אז אני רוצה לעשות תצוגת אופנה מחתרתית, ככה באמצע רחוב הומה אדם, בלי שאף אחד יודע, להלביש דוגמניות בשמלות שלי ולהתהלך איתן ברחובות תל אביב, בזמן שכל עולם האופנה עסוק בהקמת תצוגות אופנה במקומות סגורים עם מוזמנים שלא תמיד קשורים לאופנה״.
כמו שעון שוויצרי
גברים מטבעם הם יותר פרקטיים ופחות חולמניים, וכך יצא שאחרי שנרגענו קצת מההתלהבות הראשונית המטרתי עליה את השאלות הקשות: מאיפה תביאי עכשיו דוגמניות? כמה זמן לוקח להכין שמלה אחת? איך תספיקי להכין קולקציה שלמה עד פברואר (שבו מתקיים שבוע האופנה)? ולמה לעזאזל אני מדבר על תצוגת אופנה בשמונה בבוקר?
במשך החודשיים הבאים ראיתי אותה הופכת חלום למציאות, עושה טלפונים, יושבת לצייר שעות, מארגנת אודישנים לדוגמניות, קובעת עם צלמים/מאפרות/סטייליסטיות, גוזרת בדים ומוציאה גזרות (למדתי קצת מילים מהז'רגון), ובעיקר לוקחת כל שאלה שהייתה לי ומוצאת לה פתרון יצירתי, היא עשתה זאת עם המון אמביציה והתלהבות והייתה קורסת כל לילה למיטה, אבל עם חיוך ענקי על הפנים שרק מישהו שכל כך אוהב את מה שהוא עושה, יכול לחייך.
יום שישי הגדול הגיע, כל הימים והלילות, השעות והדקות, העצבים והמתח, העבודה הקשה והעייפות המצטברת, התנקזו לשעה אחת מכריעה.
אחת אחת יצאו להן שמונה דוגמניות לבושות שמלות כלה מלימוזינה לבנה בכיכר דיזינגוף כשלצידן פוסעות קארין ורותם השותפה שלה. הקהל שהיה ברחוב נמלא תדהמה למראה הכלות שפוסעות לאיטן ברחוב, מכל מקום נשלפו סמארטפונים והתחילו לצלם. מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר ומכוניות צפרו ונעצרו לצפות במאורע הנדיר. הכל תיקתק כמו שעון שווייצרי.
בתוכנית הרדיו של קארין ושלי אנחנו שואלים את המרואיין/נת התורן/נית שאלון קצר, אחת השאלות היא: מה היית מעדיפ/ה לקבל, פרחים, שוקולד או מכתב אהבה? אני יודע שקארין הייתה בוחרת במכתב אהבה, אז זה מכתב האהבה שלי אליה.