מסביבי כולם עסוקים מאוד. אחד עוסק בפיתוח נדל"ני של החווה שלו, אחת עסוקה בסימון סיטונאי של Like על תמונות כל 500 החברים שלה, וכל השאר נכנסים "רק כדי לראות מה קורה" מדי שלוש שעות (למקלים) או מדי שש שעות (למחמירים). אני גם מכיר כאלה שנכנסים לפייסבוק עוד לפני צחצוח השיניים. כל אלה מתייחסים אליי לעתים ברחמים מהולים בלגלוג: "מה, אין לך פייסבוק? איזה קטע", הם מגחכים. "אז בטח אתה מנותק מכל העולם. איך אתה יכול לדעת ככה מה קורה, להתעדכן, להעביר את הזמן?".
חצי שנה עברה מאז שהחלטתי להזדכות על הציוד בבקו"ם של פייסבוק. הלבטים היו לא קלים. מצד אחד עמד ארכיון מפואר של התכתבויות מרתקות, פוסטים שנונים, רשימת חברים מהעבר שבטח הפעם הבאה שאראה אותם תהיה בעולם הבא, קולגות במשקל כבד ותחושה כללית שזהו בעצם כרטיס הביקור שלי. אולי מישהו עוד יגלה אותי דרך הפייסבוק שלי, ויציע לי לערוך את הדבר הבא?
אבל מהצד השני של המאזניים עמדו בזבוז זמן משווע ותחושה של התמכרות. הרי העבודה שלי ברוב שעות היום היא מול המחשב, ולכן הגיחות לפייסבוק קלות וקורצות במיוחד. זה כמו להושיב אדם עם בעיית אכילה מתחת למדף השוקולד והעוגות. אמנם כל פעם מחדש - בדיוק כמו הזללן, שמגלה שלשוקולד יש אותו טעם - הייתי מכה על חטא ומגלה ששוב כיליתי חצי שעה על בהייה בתמונות של חבר'ה מהשכבה שלי, שביום רגיל לא הייתי מזהה ברחוב. אבל למחרת זה שוב קרץ לי. ב-95% מהמקרים הייתי מגלה ששוב סתם נכנסתי כדי לגלות הזמנות ל-Farmvile או סטטוסים טיפשיים של בני הדודים הטינאייג'רים שלי, אבל יצר הסקרנות המשיך לפעפע. אולי בכניסה הבאה אגלה הפתעה מסעירה?
אומרים לא לסמים
אט-אט התגבשה בי ההחלטה שעל מנת לשמור את זמני היקר, עליי פשוט לחתוך מהמפלצת שואבת-הזמן הזו. אני מתעב התמכרויות מכל סוג שהוא. בגלל זה מעולם לא ניסיתי לעשן, ההיכרות שלי עם יין מסתכמת בקידוש, ועל סמים כמובן שאין בכלל מה לדבר. אבל הרגשתי שפייסבוק הוא סוג של סם. ראיתי מה זה עושה לאנשים שמסביבי - בדרך כלל אנשים שהסיסמה הקבועה שלהם היא "אין לי זמן, איך היום טס לי" - והבנתי שאני לא רוצה להיות במקום הזה. לא הגיוני שהיום לא היה לי זמן להקריא סיפור לילדים, אבל היה לי זמן להיכנס שבע פעמים אל הרשת החברתית הזו, ש-80% מהחברים שלי בה הם לא באמת חברים.
"מתחיל להימאס לי מהפייסבוק. בקרוב אארוז", היה הסטטוס שבישר על הבאות. שבוע לאחר מכן כבר הודעתי לכולם שאני מוחק את החשבון סופית. כמובן שהיו שניים וחצי חברים שהתבאסו (או לפחות מצאו סיבה חדשה לפרסם סטטוס משלהם בנושא), אבל בתוכי ידעתי שעם אנשים באמת חשובים עבורי אמשיך להיות בקשר. לגבי כל השאר - כולל ההיא שהכרתי בטיול ללונדון-פריז ב-97' או ההוא שעבד איתי לפני תשע שנים - לא באמת דחוף לי לשמוע מתי הם ביום חופש ואיך הם מתכוונים לשפץ את הבית.
בשלב המחיקה התברר שבפייסבוק לא כל כך פראיירים: הם מאפשרים גם "להקפיא" את החשבון במקום למחוק אותו, אבל בשלב הזה הייתי נחוש מדי. גם אחרי שמחקתי הסתבר שהם מאוד נדיבים, ומבטיחים שהחשבון עוד יחכה לי למשך שבועיים.
לא מומלץ לכל אחד
אני לא רוצה להישמע קלישאתי מדי, אבל בימים שלאחר מכן הרגשתי שהורדתי אבן מעל הצוואר. את החצי שעה (ולפעמים שעה) שהרווחתי מדי יום הקדשתי לדברים חשובים קצת יותר: למשפחה, לעבודה, לקריאת ספרים. שבוע אחרי הניתוק אחי אמר לי "תגיד, אולי תחזור לפייסבוק?". שאלתי אותו אם נראה לו שהשתגעתי. הרגשתי כל כך חופשי, בלי שטות מתמדת שמעוררת את יצר הסקרנות שלי מדי שעה-שעתיים. אחרי שנפטרתי ממנה סוף סוף בלב שלם, עכשיו לחזור אליה?
האמת היא שאני לא ממליץ לכל אחד להתנתק מפייסבוק. לרווקים מדובר בדרך לא רעה להיכרויות. להורים שהילדים שלהם עזבו את הבית (היי אמא!) זה יכול למלא חלל חברתי ולאפשר שמירה על קשר עם אחייניות בנות 9. לאנשים שמרגישים שהזמן שלהם הוא משהו שצריך לשרוף ולא לנצל ביעילות - למה לא, שיהיה לבריאות. אבל אם גם אתם מרגישים שזה מעסיק אתכם שלא לצורך - אל תחששו למחוק את הכרטיס שלכם. זה יעיל, זה כיף, ואפילו מועיל לעור הפנים. תסתכלו על התמונה שלי למעלה. היא צולמה יומיים אחרי שמחקתי את הכרטיס.