לפני כמה ימים התקשרה אליי יחצנית כדי להציע אייטם ל"רייטינג". "אני לא כותב שם כבר קרוב לשנה", עניתי לה בחיוך. "על מה אתה כותב היום?", שאלה. "על כל מיני", עניתי, "אבל אם כבר על מוזיקה, אז מוזיקה יהודית. פחות מעניין אותי להתעסק בפופ, במזרחית וכאלה". תשובתה הייתה צפויה, והיא הגיעה אחרי כמה שניות של דומיה לזכר מה שהייתי: "מה, חזרת בתשובה?". "אהההה, לא בדיוק. בערך. כלומר כן", עניתי. "רק שלא תשתגע", הפטירה.
לפני שנתיים-שלוש זה אמירה כזאת הייתה יכולה באמת לקומם אותי. מה זה להשתגע? מה, אדם שמנסה למצוא מהות בחייו, ומבין שהם קצת יותר מ"האח הגדול", Glee, שופינג, הנאות וקריירה, הוא אחד שמשתגע? אבל טוב, גם אני קצת התבגרתי. היום אני יכול להגיד בפה מלא: כן, יש אנשים שחוזרים בתשובה ומתחרפנים. אנשים בעייתיים בתור חילונים, שסוחבים את הבעייתיות איתם גם למחוזות הדת. למזלנו הם מיעוט שבמיעוט. איך כתב הרב שלמה אבינר בספרו המעולה "והלכת בדרכיו"? פרא אדם דתי מסוכן יותר מפרא אדם חילוני, כי פרא אדם חילוני "רק" מממש תאוות מבלי להתחשב בזולת, אבל פרא אדם דתי פועל מתוך זעם קדוש. וזה לא פשוט בכלל.
נחזור ליחצנית. מתברר שגם הבן שלה חזר בתשובה. "עכשיו הוא חב"דניק, וכל היום מסתובב בתל אביב ומנסה להביא את המשיח", אמרה ונאנחה. "זאת ממש כמו כת. יש לו טוטאליות מוחלטת לרב שלו, וכל מי שלא דתי או רוצה משיח או מחובר לרב שלו - לא נחשב בעיניו". אני אוהב את חב"ד, אבל כמובן שגם דיבורים על המשיח צריכים להיות בגבול הטעם הטוב. הסכמתי איתה בלית ברירה, אבל לא קשה לי להבין מהיכן הבן שלה פועל. הוא כנראה מאס עד כדי כך בחייו הקודמים, עד שהחליט לעבור לגמרי לצד השני של הענן. מרוב שאנשים רוצים "להיכנס לעניינים" בדת, הם קצת שוכחים את כל השאר. אני בטוח שהוא פועל מתוך כוונות טובות - הוא חושב שזו הדרך שתעשה טוב לעצמו ולאנושות - אבל בגלל זה צריכים הדרכה חכמה בתקופת החזרה בתשובה.
איזה אידיוט הייתי
אספר לכם משהו מעט מביך שקרה לי בעבר, ואולי הפדיחה בפרסום תכפר לי על העוול. במלחמת לבנון השנייה, 2006, בזמן שאני ואשתי היינו בתהליך של חזרה בתשובה, ישנו בנתניה אצל ההורים שלה. אביה, שבזמנו לא שמר שבת כלל (היום הוא משתדל), כיבה את האור בחדר שבו היינו אמורים לישון באותו לילה. האיש היקר הזה דאג לנו. אבל אני חשבתי שאסור לישון עכשיו בחדר הזה, כי מדובר ב"הנאה ממלאכת שבת", והתעקשתי לעבור לישון בחדר אחר שלא כיבו בו את האור במהלך השבת. גם אשתי עברה איתי, והיא הייתה בהריון עם תאומים.
כבר אז הרגשתי עם זה לא נעים, אבל כמה חודשים לאחר מכן, כשהמלחמה כבר הסתיימה וחזרנו הביתה לקריית שמונה, נתקלתי ב"שולחן ערוך" בהלכה שתיארה בדיוק את הסיטואציה הזו - האם מותר לישון בחדר שכיבו בו את האור באמצע השבת. התשובה פשוטה: בהחלט מותר לישון בחדר הזה. הטחתי יד במצח והבנתי איזה אידיוט הייתי. למעשה, גם בלי לדעת את ההלכה לא הייתי צריך לנהוג כך, אבל כנראה שזה מה שחוסר ידע בהלכה עושה: גורם לאדם להחמיר עם עצמו ועם סביבתו ללא סיבה וללא צורך.
לפני דקה וחצי הם היו חילוניים, פתאום הם הולכים למקווה כל יומיים
היום, ממרומי 31 שנותיי, אני מבין שהסימפטומים של הקיצוניות הזאת אכן מטרידים. אני מכיר חוזרים בתשובה שלא זזים מטר בלי לשאול את הרב. אני כמובן לא מדבר על שאלות הלכתיות, שאת זה כמובן חובה לשאול, אלא על הישענות טוטאלית. הם מראים לרב תמונה של בחורה (צנועה בעליל כמובן) ושואלים אם אפשר לצאת איתה, מתייעצים איתו לגבי קניית ארון לחדר השינה, הופכים אותו לגורו של טעם טוב, מאמצים את דעותיו בכל נושא לא-הלכתי, ותוך כדי כך שוללים את כל מי שלא הולך בנתיב הספציפי שלהם. כן, ברור שצריכים רב. רב חכם יכול להתוות דרך נהדרת. אבל יש רבנים מעטים שלא משכילים לתת לבנאדם את הספייס שלו, ומתערבים לו בכל שלב בחיים, עד כדי תלותיות כמעט מוחלטת.
יש גם כאלה שמתים על חומרות. לפני דקה וחצי הם טבלו בשיא החילוניות, ופתאום הם הולכים למקווה כל יומיים, שמים חליפה שחורה, מתחילים לגדל זקן עבות ומתרכזים בעיקר בדברים לא הכרחיים כשבעצם אין להם את הבסיס - מידות טובות, אהבת הזולת, יושר, אמינות, נועם הליכות וכו'. זה מה שמוציא לדתיים ה"אמיתיים" שם רע בלא מעט מקרים. אם הם היו קוראים את שתי הפסקאות הראשונות בהקדמה של מסילת ישרים, הם היו מבינים את זה בלי בעיה.
הכוונות שלו אולי טהורות, רק שהוא לא מבין כלום
כמובן שאותה בעייתיות נובעת בעיקר מחוסר ידע שמשולב עם המון רצון טוב, שפשוט לא יודעים מה עושים איתו, ואיך וכמה ומתי יש להשתמש בו. זה כמו אדם שרוצה להיות רופא ולעזור לזולת. במקום ללכת ללמוד את המקצוע ברצינות הוא לובש חלוק רופאים, לוקח סכין מנתחים, נכנס לחדר ניתוח ומתחיל להעיר הערות. הכוונות שלו אולי טהורות, רק שהוא לא מבין כלום. הרצון הטוב שלו עלול לגרום לחולה למות. כמו שיש ללמוד כל מקצוע לפני שמתחילים לעסוק בו, כך צריך ללמוד יהדות.
אבל היופי הוא שגם החרדים האדוקים ביותר יגידו להם שהם טועים. כל רב נורמלי יגיד שחייבים לחזור בתשובה באופן הדרגתי, שקול ומדוד, מבלי לפגוע בבני המשפחה (בגבולות ההלכה כמובן. זה לא אומר שצריכים להגיע לכל יומולדת משפחתית במסעדת טריפות), תוך כבוד לזולת, ולא להיסחף לשיגעונות. מה זה שיגעונות? התשובות בספר ההלכה "שולחן ערוך".
אז זה קורה באמת במינונים נמוכים. אבל כשזה קורה, אני מודה שזה מצליח להרגיז אותי. במיוחד בגלל שגם אני הייתי שם, בקטנה, והבנתי תוך זמן קצר עד כמה זה מיותר, לא ראוי ולא נכון. ובעיקר לא חכם.