מדי תקופה - הפעם האחרונה הייתה ממש אתמול - אני מקבל שיחת טלפון ממישהו או מישהי שמתעניינים בכניסה למקצוע העיתונות. ובכן, באופן כללי אני לא ממליץ. ברוב המקרים הכסף לא מזהיר, העבודה שוחקת, ומהר מאוד מגלים שהחלום המתקתק לשנות את העולם באמצעות טקסטים של 550 מילה בעיתון אינו באמת מציאותי. אבל זה עוד כלום לעומת הנקודה המשמעותית מכולן לדעתי, שאותה אני כמעט ולא מעלה באותן שיחות מפאת חוסר עניין לציבור, או לפחות לאדם עם העיניים הנוצצות שאיתו אני משוחח: בתור עיתונאי מאוד קל לאבד צלם אנוש.
אני נמצא בעיתונות כבר עשור (בדיוק! תגידו לי מזל טוב!), בו כבר הספקתי לערוך מקומון, להיות מבקר מוזיקה ישראלית, לראיין פיגורות כבדות משקל וכמובן שגם לעסוק בעבודות צדדיות נידחות אך משתלמות. אני לא מצטער לשנייה שנכנסתי לתחום, בעיקר בגלל שהיום אני נמצא במקומות שבהם אני בהחלט מבטא את המהות שלי, אבל רוב הסיכויים שמי שנכנס - ייאלץ להשיל מעליו כמה גרמים של אנושיות.
מתעסקים בדיני נפשות
נראה שהאסימון החל ליפול בתחילת הקדנציה שלי כמבקר המוזיקה הישראלית של "רייטינג", כשקיבלתי שיחות טלפון עוקבות משני אמנים שלא הבינו למה נכנסתי כל כך בציניות ובנשכנות בסינגלים שהם הוציאו. אחרי השיחות האלה, שבמהלכן התנצלתי כמובן, הבנתי שהבעיה היא בתפיסה של המקצוע. זה אנחנו - מולם. אנחנו המסקרים - הם המסוקרים. זה לא מספיק "עיתונאי" להיות סלחן מדי. בעייתי להתחשב בבקשות יח"צניות מטעם המרואיין. האמת צריכה להיאמר, ומי שהוציא דיסק לא טוב בעיניי - דינו סקילה בגופן פרנקריהל. כך, לצערי, מתייחסים חלק ממבקרי התרבות למקצוע, וכך גם אני התייחסתי.
גם בראיונות הייתה לי דילמה כזאת. בתחילת הדרך הגעתי אל כל ראיון כשאני שש אלי קרב, מנסה להרגיז את המרואיין ולהוציא ממנו את מה שנוהגים לכנות "בשר", רצוי עם טיפות דם, רצוי גם עם איברים פנימיים. ירידות על קולגות, וידויים שהמרואיין יצטער עליהם דקה אחרי שאכבה את מכשיר ההקלטה, אמירות שיסבכו אותו - הכל היה רצוי ומבורך מבחינתי. העיקר שהעורך יעניק לי טפיחה טלפונית על השכם ויגיד "וואלה דודו, הוצאת ממנו בשר". היום, אגב, אני מצליח להוציא בשר בראיונות - אבל בלי לפגוע באף אחד. זה בהחלט אפשרי, למרות שזה קצת יותר מורכב.
אבל עיתונות הבידור היא עוד כלום לעומת עיתונות החדשות. שם הרבה יותר קל לאבד צלם אנוש, כי הרי במקום הזה מתעסקים לעתים בדיני נפשות, לא בסתם איזה ספר לא מוצלח. בואו נגיד, למשל, שגורם מסוים מדליף לעיתונאי פרט מביך על מתחרה. אמנם חלק מהעיתונאים מצליבים מקורות, אבל רובם לא ממש. כך יכולה להתפרסם ידיעה שקרית רק בגלל שלעיתונאי לא היו באותו יום מספיק אייטמים, ו/או שהיה חבל לו לוותר על אייטם עסיסי כזה. לעומת זאת יש מקרים אנושיים שראויים לפרסום, אבל העיתונאי או העורך פוסל אותם כי זה "לא אייטם". כלומר, הם לא רואים לנגד עיניהם את האדם שזקוק לעזרה או את העוולה, אלא רואים מולם "אייטם", "סיפור" ושאר הגדרות שמטשטשות את העובדה הפשוטה שמדובר בבני אדם. בדיוק כמותם.
בחסות העיתונות נעשות מדי יום אינספור עוולות - ספורטאים זוכים לקיתונות של ביקורת רק בגלל שהם פספסו איזה כדור טיפשי ברגע מסוים, אנשי עסקים נצלבים בגלל שהם מצליחים מדי או מצליחים פחות מדי, ואנשים מפורסמים נאלצים לשלם בגלל שהם נמצאים בעמדות בכירות אבל הם לא "באו טוב" לעורכים. מספיק לראות את השערים של מוספי סוף השבוע הקודם כדי להבין עד כמה אפשר לצלוב אדם - שחטאו היחיד הוא שמדובר באיש מוכר. אביגדור ליברמן זוכה לעיבוד מחשב מפלצתי, שרה נתניהו עומדת במרכזו של פרויקט תמוה שמגחיך אותה, מכתבים אישיים של דודו טופז זוכים להיחשף לעיני כל וגילה קצב זוכה לשלל ניתוחים מציצניים וחודרניים, שלא מכבדים את זכותה לפרטיות. מה עם העובדה שהם גם בני אדם? עזבו אתכם, תנו כבר לקרוא ולספק את היצר.
אפשר גם אחרת
זה לא שמערכות העיתונים מאוכלסות באנשים רעי לב, אלא מדובר יותר בסוג של אווירה. אני בטוח שכל אחד מהעיתונאים והעורכים שהיו שותפים לכתבות האלה הם גם בני אדם עם מצפון וכל החבילה הזאת. אני רק לא בטוח שאת המצפון הם מביאים לעבודה. "זכות הציבור לדעת" היא לא "זכות הציבור להציץ/ לגחך/ לשנוא". רוח המפקד בעיתונות היא כזאת, לכן אם רוצים להיכנס לתחום ועדיין לשמור על מצפון נקי, מדובר במשימה בכלל לא פשוטה. במקרים מסוימים ובמערכות מסוימות היא גם לא אפשרית. מצד שני, האחריות לשינוי המצב מוטלת על אותם עיתונאים.
היריעה באמת קצרה מלפרט את כל החולאים שבתקשורת, אבל השורה התחתונה היא שכאשר אתה עיתונאי - עליך להיזהר מלאבד את צלם האנוש. זה הרבה יותר קשה מכפי שאפשר לחשוב, והרבה יותר קשה מאשר במקצועות אחרים. קשה, אבל בהחלט אפשרי.