זו כבר מגפה אמיתית: הרווקות המאוחרת. אני לא מדבר על אנשים שלא רוצים להתחתן בכלל, אלא על כאלה שמאוד רוצים. יש להם מנוי בשלושה אתרי היכרויות לפחות, יש להם טקטיקות כיצד לסנן משודכים לא רלוונטיים כבר בטלפון, ומדי חודש הם יוצאים לחמישה דייטים לפחות. הם חולמים לראות את עצמם מתחת לחופה, אבל למרות כל הזמן, המאמץ והכסף - זה לא הולך.
לבי לבי עם הרווקים והרווקות שמרגישים מעוכבים. אמנם לא חוויתי את זה בזמן אמת, אבל אני יכול לשער את הכאב שבבדידות, את המבטים מהסביבה ואת התחושה שכלום לא זז. אני רואה מסביבי המון רווקים ורווקות שעושים שמיניות באוויר על מנת למצוא את החצי השני שלהם, אבל ללא הועיל. כמובן שהם לא אשמים, ומדובר רק בעיכוב מלמעלה (אגב, חכמינו אמרו שאחד המאפיינים של דור המשיח הוא רווקות מאוחרת). אבל הפעם אני רוצה לדבר על אלה שפשוט נוסעים ברוורס לעבר החופה המיוחלת, גם אם הם מיעוט קטן.
לא, אתם לא מושלמים
יש שתי סיבות עיקריות (והרבה סיבות משניות) לרווקות המאוחרת, והראשונה בהן היא בררנות יתר. לבררנים למיניהם יש מכנה משותף: ברור להם בוודאות שהם לא בררניים. אבל הדור שלנו מלא באנשים שבטוחים שהם מתת האל למין האנושי, שמי שיזכה לבוא איתם בברית הנישואין הוא בר מזל, ועדיין לא נפל להם האסימון שגם הם לא מושלמים. כאן נולדות שלל דרישות מגוחכות ומרגיזות: ההוא רוצה מישהי מאזור גוש דן בלבד, ההיא רוצה מישהו שלא יהיה נמוך ממנה ולו בסנטימטר, ההוא אוהב בחורות עם מראה אשכנזי-רוסי מאוד ספציפי, ההיא רוצה מישהו בעל תואר שני ומעלה, וההוא רוצה מישהי שאוהבת בדיוק את המוזיקה שהוא אוהב, אחרת לא יהיה להם על מה לדבר בג'וגינג בערב. יש התמקדות כמעט בכל רשימת המכולת החיצונית, מלבד בדבר אחד: הפנימיות.
מבחינתם הדרישות הן הדבר הכי לגיטימי. עד שכבר קושרים את גורלך בגורל בן או בת זוג - צריכה להיות התאמה מלאה, לא? אבל התאמה מלאה לעולם לא תהיה. תמיד יהיה איזשהו חיסרון או משהו שאתה פחות מתחבר אליו בבן/בת הזוג העתידי. וגם אם תחליט לחתוך ולעבור הלאה למישהי שכן אוהבת את הלהקה שלך, סביר להניח שגם לה יהיה חיסרון שלא היה לראשונה. חיפוש כזה נדון להיות אינסופי, עד שבגילאים מאוחרים יותר מתעוררים ונאלצים להתפשר הרבה יותר מכפי שחושבים בהתחלה. לכן צריכים לזכור: אל תחפשו את המושלם או את המושלמת. הם קיימים רק בדמיון שלכם.
אני יכול להביא את עצמי ואת אשתי אסתר כדוגמה לכך. אם הייתם מראים לה את הפרופיל שלי קצת לפני שהכרנו בצבא, היא הייתה פוסלת אותי על הסף (מסורתי, אוהב רוק בריטי, גר בקריית שמונה, אוהב לקרוא "רייטינג"). גם אני מן הסתם הייתי פוסל אותה (חילונית, אוהבת מוזיקה מזרחית, גרה בנתניה, לא סובלת את "רייטינג"), אבל היום יש לנו זוגיות יפה ומאושרת. איך התפשרנו בכל זאת? לא יודע. ברור לנו שזה זיווג משמים, אבל אני חושב שפשוט השכלנו להתבונן בפנימיות אחד של השנייה, ולראות הרבה יותר לעומק. בסופו של דבר גם התפשרנו איפשהו באמצע. היום שנינו דתיים, אוהבים לא רוק בריטי ולא מוזיקה מזרחית, גרים בקריית שמונה ולא קוראים את "רייטינג".
חשבתם לשמור נגיעה?
הנקודה השנייה המעכבת זיווגים היא ההפקרות שחוגגת היום בתחום היחסים. כשבחורים ובחורות מחליפים עשרה חברים מאז גיל שש עשרה, מתאהבים ומתרסקים, גרים ביחד ללא נישואין וכמובן שגם זורמים במהירות ביחסים שבינו לבינה, זה יוצר קהות חושים. הכל נהיה זול. כל אחד סוחב על גבו אכזבות, אהבות וניסיונות מהעבר, וכמובן שגם סף הרגש הולך ויורד.
אני שוב מדגיש שיש גם רווקים שלא חוטאים באף אחד מאלה. אבל לגבי השאר, אלה שני המרכיבים העיקריים שלדעתי מעכבים זיווגים. לכאורה הם נפרדים לחלוטין - והרי מה הקשר בין בררנות לבין אי שמירת נגיעה? - אבל בפועל לשניהם יש מכנה משותף: אהבה עצמית. הם מבינים שזה עלול לפגוע בהם, אבל לעתים האהבה העצמית שלהם גורמת להם להמשיך בדרכם - גם עם הבררנות וגם עם המתירנות. עד שבסופו של דבר הם יתעוררו. או שלא, למרבה הצער.