לפני כמה שבועות נשארתי לבד בבית ההורים של אשתי. המשפחה יצאה לקניות עם הילדים, ואחרי נסיעה ארוכה למדי רציתי לנוח ולקרוא קצת ספרי יהדות. אבל הטלוויזיה שעמדה באמצע הסלון סקרנה אותי במיוחד. הלא לי עצמי אין טלוויזיה כבר תקופה ארוכה. אז נבדוק, אולי הפסדתי משהו. הדלקתי אותה, מתוך מחשבה שתוך חמש דקות אתעדכן בקצת חדשות ואחזור לספרים, אבל בסופו של דבר נשאבתי פנימה. גיליתי את האולפן הדינמי (והמאכזב) של ערוץ 10, למדתי על חיי הנמרים בנשיונל ג'יאוגרפיק, דגמתי את הקליפ החדש לשיר החדש של טייק ד'את ב-MTV, ונחשפתי לתכנים חדשים בערוץ 2.
בין זפזופ לזפזופ נחשפתי לפרסומות המחרידות, שחלקן גובלות בפורנו ורובן מבטאות זלזול באינטליגנציה של הצופה, ואחרי שעתיים הרגשתי כמו סמרטוט. ערב המנוחה והקריאה שעליו בניתי כל כך התבזבז על כלום. מה למדתי ומה קראתי? כלום. האם נחתי? ממש לא, הריצוד והזפזופ עייפו את המוח. הייתי סתם מגנט עלוב שלא היה יכול להתנתק. כשהמשפחה חזרה מהקניות אמרתי לאשתי בחיוך "את לא יודעת כמה אני שמח שאין לנו טלוויזיה בבית".
נוסיף את זה לקופת החיסכון של הילדים
האמת היא שהניתוק מהטלוויזיה התחיל די במקרה. אי שם לפני שנתיים רצינו לעבור מ-yes ל-HOT בגלל חבילת הטריפל, ומשום מה yes ניתקו אותנו עוד לפני המעבר הפיזי. בינתיים HOT נזכרו שזה הזמן להעלות תעריפים בניגוד למסוכם. ביטלתי את החיבור, מתוך כוונה שהם יפחיתו לסכום המקורי שנקבע, אבל כנראה שזה לא היה דחוף להם. הם לא טרחו לחזור אליי. בשפת הקודש קוראים לזה השגחה פרטית. הכל מן אללה.
כך חיינו במשך שבועיים ללא טלוויזיה - הישג שבעבר לא היינו חולמים עליו בכלל. באחד הערבים, במהלך שיחת סלון טיפוסית בערב, אמרתי לאשתי "תגידי, מפריע לך שאין לנו טלוויזיה? מבחינתי זה אפילו עדיף". "וואלה, גם לי לא מזיז", ענתה. ואז העזתי להוציא מפי את דבר הכפירה הבא: "אולי לא נחזיר את הכבלים?". "מבחינתי, אין בעיה", אמרה. "נוסיף את ה-250 ש"ח לקופת החיסכון של הילדים. בינתיים נשאיר את המכשיר, והילדים יצפו רק ב-DVD, בלי שום ערוץ". "סגור", חייכתי וחשבתי לעצמי מה היה אומר על זה דודו מודל 95', שמבחינתו "פנאי פלוס" היה התנ"ך, "לילה גוב" היה התורה שבעל פה, ושלושת אבות האומה היו רשת-טלעד-קשת.
תאמינו לי, אנחנו מעבירים את הזמן בכיף
הדיסוננס בין התחושה שלנו לאחר הניתוק לבין תגובות הסביבה היה משעשע. מסביבנו אנשים תהו "אבל עכשיו איך תהיו מעודכנים?", ואנחנו הבנו שהכי חשוב להתעדכן במצב בבית, בזוגיות ובהורות מאשר במצב המנצחים ב"הישרדות". אנשים תהו "אז איך תעבירו את הזמן בכיף?", ואנחנו חשבנו לעצמנו, מה יותר כיף מלשוחח עם הילדים בערב, במיטות שלהם, או סתם לשחק איתם במשחקי קופסה? אנשים אמרו שאנחנו מתנתקים מהעולם. ואנחנו חשבנו לתומנו שהעולם הוא אנחנו, הילדים, המשפחה, העבודה, החברים, הסביבה - בטח לא סלבס רוקדים, נמרים באפריקה, דוגמניות שמתחרות זו בזו או חנונים שמנסים לכבוש את לבן של כמה בחורות נאות. שאני אבין, אלה החיים האמיתיים? זה העולם האמיתי? מה לי ולהם?
מה שמעניין הוא שדווקא עכשיו, כשאני "נקי" לגמרי, החסרונות של הטלוויזיה קופצים לי לעין הרבה יותר מבעבר: האלימות והמיניות המתפרצת שמחלחלת כמובן גם לילדים (ואחר כך כולם מתפלאים למה הדור הצעיר כזה אלים, מיני וחובב ריטלין), תוכניות הילדים החצופות והלא חינוכיות, הפרסומות המעליבות ושוטפות המוח, הריאליטי הממכר שמבזבז לנו את הזמן ללא כל תועלת אמיתית וכן הלאה. לפני שלוש-ארבע שנים, אם הייתם אומרים לי את כל זה, הייתי אומר "בסדר, אבל המצב לא כזה גרוע", בגלל שגמל לא תמיד רואה את הדבשת שלו. אבל כשעושים זום אאוט ומתנתקים - אפילו לשבוע - מבינים עד כמה החיים האמיתיים, אלה שמחוץ למסך, הרבה יותר יפים. אפילו יותר מהיפה של החנון.
>> הפוסט הקודם שלי: מי אמר שגבינה צהובה זה טוב?
>> גם יאיר גת זרק את הטלוויזיה. איך זה עובד לו?