אם יש שער אחד בעיתונות הישראלית שנצור בזכרוני, זה השער של המקומון התל אביבי "העיר" בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה. השנה היא 1991, האויב התורן הוא סדאם חוסיין שמשגר טילי סקאד לעבר תל אביב ההמומה. כיפת ברזל עוד לא הייתה אפילו על לוח השרטוטים, ותושבי גוש דן המבוהלים (איזור א' קראו לזה אז) אוטמים את החדרים ביריעות ניילון, חובשים מסיכות אב"כ ושומעים את נחמן שי, דובר צה"ל, ממליץ להירגע ולשתות מים. לי יש מהמלחמה הזו בעיקר זיכרונות משועשעים, כי ככה זה כנראה כשאתה סטודנט צעיר, נטול ילדים, שמסתובב בלילות בעיר על אופנוע ומרגיש כמו גיבור גדול. העיר הייתה כמעט ריקה והתחושה הייתה שהיא שלנו, של אלה שנותרו מאחור כדי להמשיך ולפרנס את "קפה בגדד" - המקום הלוהט בצפון בן יהודה שכל תל אביב עמדה באותן שנים בתור כדי לתפוס בו שולחן.
ובחזרה לשער העיתון, שגל אוחובסקי ערך ואני עבדתי בו כעיתונאי מתחיל. השער עוצב כמו שלט דרכים ירוק של מע"צ. החץ בכיוון אחד הורה לכיוון ירושלים, החץ השני, אם אני זוכר נכון, לאילת, והכיוון השלישי היה 'אמא'לה'. בימים שבהם התל אביבים נפוצו בבהלה לכל עבר, אי אפשר היה לאייר טוב יותר את רוח התקופה.
אין שום ערך בטחוני להישארות של אזרחים בעיר מופגזת. חלק מהסקאדים התפוצצו על בתים ריקים. אם הם היו מאויישים, סדאם היה מקבל את תמונת הניצחון האמיתית שלו - המון ישראלים הרוגים.
אם אין צדק חברתי, לפחות שיהיה ביטחון
כמעט רבע מאה אחרי, נדמה שלפחות בפן הזה התבגרנו קצת: איש לא מאשים את תושבי חוטף עזה, שרבים מהם יוצאים לנדודים כדי להרחיק את עצמם ואת ילדיהם ממשחק הרולטה הרוסית שחייהם הפכו להיות, בעריקות או בכך שהם מסדרים לחמאס כמה נקודות מוראליות. חמאס, אגב, בהחלט חוגג על העזיבה - אבל זה עדיין לא אומר שניתן לדרוש מאלפי משפחות להישאר בלב שדה הקרב רק כדי לבאס את האויב. בטח לא אחרי הטרגדיה של משפחת טרגרמן.
לנטישה של עוטף עזה יש גם פן סמלי: רבים מתושבי האיזור מרגישים שהממשלה נטשה אותם. "זה מזכיר לי את התחושה של ימי מחאת האוהלים ב-2011", אמר לי אחד מהם השבוע. "אז יצאתי למחות כי הרגשתי שהמדינה נטשה אותי כמעט בכל תחום של החיים האזרחיים: בבריאות, בחינוך, בדיור, בתחבורה. היא הפקירה אותי לכללי השוק, קיפלה את רשתות המגן שאתה מצפה שהמדינה תפרוס מתחתיך, מתוך ידיעה שמי שלא מספיק חזק או מבוסס - ייפול. התחושה שהמדינה שאתה משלם לה מיסים ונלחם בשבילה עוזבת אותך היא תחושה מחורבנת, ורק בקיץ ההוא, אחרי כמה שנים שהרגשתי רע, הצלחתי לנסח לעצמי מה בעצם אני מרגיש".
ב-2011, כמו לאורך רוב ההיסטוריה שלנו כמדינה, הייתה תחושה שיש חלוקה ברורה: הממשלה אמנם נטשה אותנו בתחומים האזרחיים - מספקת לנו שירותים ירודים בדמות הכיתות הצפופות בעולם המערבי, חדרי מיון קורסים ורופאים מתמוטטים מעייפות, שירות אוטובוסים עלוב ומחירי דיור דמיוניים - אבל לפחות בכל מה שנוגע לביטחון אנחנו מכוסים. עכשיו האמת נחשפת: גם כאן, רשת הביטחון היא לא הרבה יותר מרשת של קורי עכביש. אנשים יושבים כמעט חמישים יום, סופגים הפגזות כל כמה דקות או שעות, וראש הממשלה מסביר להם שהם צריכים להיות סבלניים כי זה לא עומד להסתיים בקרוב.
הצבא החזק בעולם מחפש מישהו שיידע להשתמש בו
בכל זאת, יש הבדל מהותי בין הכשל בביטחון למה שמתרחש בתחומים אחרים: כאן, בביטחון, אין מחסור בתקציבים, וגם הגוף המבצע - צה"ל - רחוק מלהיות ארגון כושל. להיפך. הבעיה היא שאי אפשר לספק ביטחון בלי חזון ומנהיגות מדיניים. לרשות ממשלת נתניהו עומד אחד הצבאות החזקים בעולם, אבל אין לה מושג איך להשתמש בו.
נתניהו, למעשה, תקוע כבר חודש וחצי בין שני קטבים. הוא לא מעוניין לכבוש את עזה, והוא יודע למה. האחריות שהוא מגלה בהקשר הזה, כולל העימות החזיתי עם השרים הטוקבקיסטים שלו, היא פחות או יותר הדבר היחיד שניתן לומר לזכותו. מצד שני, אין לו את האומץ הדרוש לשבור את הקרח והכילים ולצאת למהלך מדיני משמעותי, שכולל את סיום הכיבוש, פירוק מפעל ההתנחלויות והקמת מדינה פלסטינית מפורזת בגדה וברצועה תחת פיקוח בינלאומי הדוק ותוך שיתוף פעולה עם מדינות ערב המשמעותיות. זה המהלך היחיד שיכול להביא שקט אמיתי לתושבי עוטף עזה בפרט ומדינת ישראל בכלל, אבל נתניהו לא מסוגל לספק את הסחורה הזו.
אז הוא נשאר תקוע באמצע, בין מלחמת החורמה לבין השלום, עם האפשרות השלישית: מלחמת התשה. ממשלות ישראל בעשורים האחרונים התנהלו מתוך הנחה שאפשר "לנהל את הסכסוך" ולשמור אותו על אש קטנה, נסבלת, שבה אנחנו חיים טוב והפלסטינים חיים רע. ובכן, הקיץ הזה מסמל את קריסת הקונספציה. מי שחשב שיוכל לנהל את הסכסוך, מצא את עצמו מנוהל על ידי חמאס והפצמ"רים. העסק התפוצץ לו בפרצוף, תרתי משמע. ובינתיים אלפי ישראלים שגרים בקו הראשון, אם לא רבבות, מרגישים מופקרים, מצפים מהמנהיג שלהם לתשובה - אבל אין לו מה לומר להם.