יום כיפור כבר מזמן הפך סמל למעט שדתיים וחילוניים עוד יכולים להסכים עליו. הדממה המכבדת שיורדת על חוצות ישראל עם כניסת היום מסמלת את הנכונות החילונית להכיר במה שחשוב לדתיים, דווקא ביום שבו שום חוק לא מחייב אותם להימנע מלעיסה או נהיגה בפרהסיה. אני לא מתכוון לקלקל את האידיליה, ובכל זאת אציע כאן הסבר נוסף לתופעה הזו: רוב החילוניים מיישרים קו עם פרצופו של היום משום שזה לא נתפס בעיניהם כקורבן גדול. ובמילים אחרות: החילוניים נהנים ביום כיפור.
כי הרי עבור מי שלא צם ולא מתפלל יום כיפור הוא בעיקר יום הבלי: בלי מכוניות, בלי רעש, בלי זיהום אוויר, בלי קניות, בלי בליסה בפומבי, בלי קריירה, בלי לרוץ לשומקום. ובתמצית: בלי השאון החיצוני והלחץ הפנימי הלא פוסק שמחוללת התרבות המערבית המודרנית שאנחנו בניה.
מתברר שאנחנו זקוקים לזה. וככל שהזמן עובר, והחיים נהיים אינטנסיביים ורועשים יותר, הצורך בהפסקה רק גובר. כמו ילדים שבתוך תוכם זקוקים למישהו (רצוי כזה שקוראים לו אבא או אמא) שישים להם גבולות, כך גם אנחנו. לא מסוגלים לעצור בעצמנו, אבל נושמים לרווחה כשלוח השנה מכריז על הפסקה.
יום כיפור – לא חנוכה עם הסופגניות או פורים עם התחפושות ואוזני המן – הוא המועד היחיד בלוח השנה שלגביו ילדיי התעניינו אצלי בכמיהה "למה לא עושים את זה פעם בחודש?". נהוג להניח שהחיבה של ילדים חילוניים ליום כיפור נובעת מפסטיבל האופניים וכיבוש הכביש, אבל נדמה לי שיש כאן משהו עמוק יותר. השבתת המכוניות היא לא רק עניין טכני ובטיחותי. היא מנחיתה על העיר בבת אחת שקט לא מוכר, מכתיבה קצב אחר, הופכת את תל אביב שבה אנחנו גרים ממטרופולין עאלק-אירופי סואן לשכונה אחת גדולה. שכונה שבה כולם מטיילים ברחוב ובכל מאה מטר פוגשים מכר או שכן שאין שום סיכוי שנתעכב לשוחח איתו ביום אחר. יום כיפור הוא היום הכי קהילתי בעיר, ושוב מתברר שקהילה חמימה היא נכס שרובנו זקוקים לו אפילו מבלי לתת את הדעת על כך.
אושר לאומי גולמי גבוה
יום כיפור הוא גם ההוכחה לפשיטת הרגל של המדדים הכלכליים המוכרים, אם מישהו עוד זקוק להוכחה כזו. במושגים פיננסיים יבשים, מדובר ביום שהוא קטסטרופה: אין פעילות כלכלית, כסף לא מחליף ידיים, לא נעשות עסקאות, אין "צמיחה". יום שחור למשק, אבל יום מצויין לאנשים. יום כיפור מחדד את מה שהציבור הישראלי הבין בקיץ שעבר כשישב באוהלים והתחיל לבחון ברצינות את חייו: שיש נתק מהותי בין המדדים הכלכליים שלכאורה משקפים את איכות חיינו, לבין האיכות האמיתית שלהם. שיש מרחק גדול בין עושר לאושר. שצמיחה כלכלית לא בהכרח מצביעה על רווחה נפשית, תחושת ביטחון, שגשוג חינוכי, תרבותי ורוחני. שכשאנחנו שבויים במירוץ העכברים הקפיטליסטי אנחנו אולי מייצרים ערך ותפוקה למשק, אבל לא תמיד מייצרים ערך אמיתי עבור עצמנו.
ההבנה שיש צורך במדדים חדשים מחלחלת בשנים האחרונות ומפרנסת מחקרים וכנסים באקדמיה ובצמרת הכלכלית העולמית. כולם מנסים להגדיר מדדים רלבנטיים שישקפו קשר אמיתי בין הישגיות כלכלית לרווחה אנושית. אחת הסוגיות שנמצאת על השולחן היא הצמיחה הירוקה – צמיחה שלא בהכרח נגזרת מבולמוס הצריכה, שלא פורחת על חשבון נבילת הסביבה, שלא מזהמת ולא מדלדלת את מעט המשאבים שכדור הארץ העמיד לרשותנו. נדמה לי שיום כיפור הוא יום כזה, של צמיחה ירוקה. מלך בהוטן, ממלכה מבודדת בהרי ההימלאיה, כבר הודיע על החלפת התל"ג (תוצר לאומי גולמי) באל"ג (אושר לאומי גולמי), ועורר את סקרנותם של כלכלנים בכל העולם. עושה רושם שביום כיפור האל"ג שלנו נמצא במקום די גבוה. וכשכולם די מבסוטים, מה הפלא שזה כמעט היום היחיד שלא גורם לישראלים לריב זה עם זה?