את המפגש עם הנתון הזה חווים לעיתים תכופות במיוחד אנשים שעוסקים בנושאי סביבה, בריאות, ובעיקר בקשר ביניהם: כדור הארץ מתחמם? בעלי החיים נעלמים? יערות הגשם נגרסים במהירות? השטחים הירוקים נקברים מתחת לשמיכת הבטון? חומרי ההדברה משגעים את מערכות העצבים שלנו? הטלפונים הסלולריים מסרטנים במקרה הרע והופכים את המוח של הילדים לפירה במקרה הטוב? השניצל מלא אנטיביוטיקה והחלב עתיר הורמונים? שטויות, חבר'ה. תרגיעו. תוחלת החיים עולה, אז מה הלחץ?
הוויכוח הנקודתי הזה הוא לרוב גם חלק ממחלוקת על התמונה הרחבה, שבגדול אפשר להעניק לה את הכותרת הדרמטית "האנושות לאן": ישנם נביאי הזעם, אנשי האפוקליפסה, סביבתיים ואחרים, ששבים ומאיימים שעלינו על הדרך הבטוחה לכיליון; מולם ניצבים האופטימיסטים הבלתי נלאים שמסבירים לנו שמצבה של האנושות רק הולך ומשתפר כל הזמן – עובדה, יוצא עוד דור חדש של סמארטפונים! – ולכן סביר להניח שהטוב ביותר עוד לפנינו. אחד כזה, הזואולוג הבריטי ד"ר מט רידלי, התראיין בסוף השבוע לאורי פסובסקי במוסף "כלכליסט" לרגל יציאת ספרו החדש שמסביר למה עכשיו טוב ובעתיד יהיה טוב עוד הרבה יותר. הראיון היה מרתק, אבל לא פחות משהוא היה מרתק – הוא היה מרגיז.
אני לא מתיימר לקבוע אם מצב האנושות טוב, רע או בינוני ביחס לעבר, ובוודאי שאין לי מושג אם בעוד עשרים או חמישים שנה החיים כאן יהיו בגדר סיוט או אולי דווקא מסיבה מתמשכת. ובכל זאת, אופטימיות מופגנת שמבוססת על נתונים כמו תוחלת החיים והצמיחה הכלכלית שכלכלנים מסוג מסויים נוהגים לקדש מקוממת אותי, ונראית לי כמו בלון שחובה לתקוע בו כמה סיכות.
קל מאוד להיות אופטימי כשאתה בעליה של אחוזה מפוארת באנגליה שקיבלת בירושה, כמו רידלי. משם באמת מצבה של האנושות נראה משובח. אבל כדאי לדעת שגם תוחלת החיים לא תמיד נמצאת בעלייה, לא בכל מקום. מכת האיידס, למשל, גרמה לנסיגה משמעותית בתוחלת החיים בחלקים גדולים של אפריקה. אם הייתם נולדים במלאווי, זמביה או מוזמביק, היו מוקצבות לכם כ-37 שנים בממוצע לבלות על האדמה הזו. לכו ספרו לתינוק מוכה רעב ואיידס מזמביה שהאנושות נמצאת בפריחה מתמדת.
בכלל, הטענה כאילו הגרף של האנושות נע בכיוון אחד מנותקת מההיסטוריה המוכרת לכולנו: לתושב פריז שישב בבית קפה בערב אביבי של 1937 היו כל הסיבות שבעולם לחשוב שהעולם הוא מקום טוב ושליו ושהאנושות מלבלבת; חלפו רק שלוש שנים ואותו פריזאי מצא את עצמו חי ביבשת מוכת רשע, הרס, עשרות מליוני הרוגים והמצאה חדשה שפיתחה אחת האומות המתקדמות ביותר – מחנות השמדה. משתפרים כל הזמן? לא בדיוק.
אפשר לקרוא לזה חיים איכותיים?
אבל גם בתוך מרכזי השגשוג של המערב בימינו (שכזכור נמצאים בעיצומו של משבר כלכלי עמוק), הגיע הזמן להבין שתוחלת החיים היא לא הכל. מומלץ לבדוק איך חיים, ולא רק כמה חיים. ההתקדמות הטכנולוגית הביאה איתה שפע ברכות: תרופות מתוחכמות, פרוצדורות רפואיות שבעבר נראו כמו מדע בדיוני, מודעות לחשיבות ההגיינה, יכולת להגיע לבית חולים בתוך זמן קצר, תקשורת מתקדמת שמאפשרת להזעיק עזרה כמעט מכל מקום, מזון סטרילי יותר וכן הלאה. כל אלה תורמים ישירות להארכת החיים. האירוניה המרה היא, שהיבטים אחרים של אותה "קידמה" גורמים לאנשים להיות חולים הרבה יותר. הם חיים זמן רב יותר, מוחזקים בחיים באופן מלאכותי על ידי מערכת הבריאות, התרופות המודרניות והאמצעים המשוכללים – אבל סובלים.
כן, גם זו קידמה: הם כמעט לא זזים, מגיעים במכונית לכל מקום, מעבירים את זמנם באכילת ג'אנק פוד ובהייה במסכים מרצדים. מערכת הבריאות המתקדמת תאפשר לחלקם להגיע לגיל מכובד, בוודאי יותר מאמריקנים שחיו לפני 150 שנה – אבל האם מישהו יכול לקרוא לזה חיים איכותיים?
ירידה של 32% בריכוז תאי הזרע
בעוד תוחלת החיים עולה (שוב, בעיקר במדינות המפותחות), יש עלייה מפחידה גם ברשימה ארוכה של מחלות ומפגעים בריאותיים. הנה עובדה: בעשורים האחרונים חלה נסיגה תלולה בפריון של הגבר הממוצע במערב.
מחקר בהיקף עצום שנערך לאחרונה בצרפת העלה שבין 1989 ל-2005 (16 שנים בלבד) חלה ירידה של 32% (!) בריכוז תאי הזרע של הצרפתי הממוצע, וירידה של 33.2% במספר תאי הזרע התקינים. אז אנשים אולי חיים יותר ויש להם יותר מכוניות ומחשבים – אבל הם גם מבלים שנים ארוכות ומייאשות בטיפולי פוריות קשים. עדיין לא ברור ממה זה נובע – חומרי הדברה? חשיפה לקרינה? אלפי הכימיקלים משבשי ההורמונים שמשמשים בתעשיית הפלסטיק והחומרים הסינתטיים שמקיפים אותנו? לחץ בעבודה? כל אלה יחד? משהו אחר? פעם, אולי, נדע.
או העלייה המטאורית בלקויות הקשב והריכוז בקרב ילדים, וכמובן הנסיקה במספר האוטיסטים. חלקה נובע משיפור האיבחון והמודעות של הציבור ומערכת הבריאות, אבל רוב המומחים סבורים שהגידול במספר הילדים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי הוא אבסולוטי. מתברר שלקידמה יש צדדים נפלאים וגם צדדים איומים, ויש לה גם צדדים שהם נהדרים ונוראים בו בזמן. מי אמר שהחיים פשוטים?
צולל חופשי ללא מצנח
השאלה אם מצבנו טוב או רע יותר מתגלה כמורכבת גם כשאנחנו מתבוננים על החיים שלנו כאן, בישראל. דוגמה קטנה מתחום הסביבה: ב-1950, כמעט כל ילד במדינה הצעירה היה יכול לצאת מהבית ולהגיע לנחל זורם, לשחות, לדוג, לשוט ולבלות בו. מרוב קידמה, שישים שנה אחר כך רוב הנחלים בישראל הם תעלות מסוכנות, עתירות שפכים רעילים, שבמקרה הטוב נמצאות בהליכי שיקום יקרים ומסובכים אחרי עשורים רבים של התעללות. אז התקדמנו או שמא הלכנו לאחור? (התשובה היא גם וגם, כמובן).
רידלי מנמק את התזה שלו בכך שמרגע שהאנושות התחילה לעסוק בהחלפת רעיונות וסחורות היא לא מפסיקה להתפתח. מכיוון שהרעיונות והסחורות נהיים יותר ויותר נגישים בעולם הגלובאלי, הוא מאמין שהאנושות תמשיך להשתפר גם בעתיד. יש בזה כמובן הרבה חוכמה וצדק, אבל צריך לזכור שחלק מהסחורות שמשונעות ביעילות גוברת הם כלי נשק שקוטלים יותר ויותר אנשים.
לפני כמה מאות שנים לא היה נשק כימי מהסוג שמשמש לרצח העם שמתרחש ברגעים אלה מעבר לגבול הצפוני של ישראל. הנשק הגרעיני הוא המצאה מבריקה של המאה ה-20, אבל הקידמה הופכת אותו זמין לכל טרוריסט והפעם הבאה שמישהו יעשה בו שימוש עלולה להפוך את הנבואות הורודות לערימה של בדיחות עצובות.
בספרו המופתי "חם, שטוח, צפוף", שעוסק במשבר האקלים וההתחממות הגלובאלית, כותב תומאס פרידמן, העיתונאי האמריקאי חתן פרס פוליצר, שהשאננות של האנושות מזכירה לו אדם שנופל מהקומה המאה, ועד השנייה שהוא פוגש את הריצפה הוא משוכנע שהוא עף. בואו נקווה שהמציאות תתגלה כפחות אכזרית מהדימוי המחוייך הזה; אבל בואו לא נהיה כל כך שאננים רק כי הסטטיסטיקה היבשה אומרת שכנראה נחיה יותר מסבא וסבתא שלנו.