אם צריך להגדיר תכונה משותפת לכל הרשויות הציבוריות בישראל, היא מסתכמת במשפט אחד: הן לא יודעות לדבר זו עם זו. כל מי שנוסע ברכבת נתקל לדאבון ליבו בתכונה הזו. אחרי שבדקת את לוחות הזמנים ואת תחנת היציאה וההגעה, מגיע הדובדבן שבתחקיר: איך מגיעים לתחנה? וממנה אל היעד? כי זאת יודע לשנן כל ישראלי למוד סבל: אם בכלל יש אוטובוס שמגיע אל תחנת הרכבת וממנה, זה אף פעם לא יהיה בסנכרון עם לוחות הזמנים של הרכבת. שני אמצעי תחבורה באותה מדינה, שלא מסוגלים לדבר באותה שפה.
בגלל זה כל כך חשוב שאפשר יהיה לעלות לרכבת עם אופניים. זה אולי נשמע מוזר, אבל הבעיה הסביבתית החריפה ביותר בישראל היא התחבורה, תחום שבאופן אירוני כלל לא נמצא בסמכות המשרד להגנת הסביבה. הפתרון המתבקש לכשל המתמשך של התחבורה הציבורית שלנו היא הרכבת, אבל כל עוד הרכבת מתנהלת מתקלה לתקלה ולא מכירה בלוחות הזמנים של עצמה, היא חלק מהבעיה ומתקשה להיות הפתרון.
גם כשכבר מתחוללות ברכבת מהפכות, הן קורות לאט. כבר שנים חולמים רוכבי אופניים על היום שבו יורשו להגיע עם האופניים לתחנת הרכבת, להעלות אותם לקרון, לרדת בתחנת היעד ולהמשיך ברכיבה אל מקום העבודה או הלימודים. קוראים לזה רציפות, ובלי רציפות אין תחבורה מודרנית.
השבוע התגשם החלום. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות: זה קורה, בינתיים, רק בקו אחד – שנוסע בין הוד השרון לראשון לציון (דרך כל תחנות תל אביב) – ולא בשעות העומס של הבוקר ואחה"צ. הרוכבים מתבקשים לעלות לקרון המיועד לנכים ולקשור את האופניים מטעמי בטיחות. הפיילוט יימשך מספר שבועות, ואחר כך יוחלט אם להרחיב אותו לקווים נוספים ולהפוך את הנסיעה עם האופניים לנורמה, כמקובל במדינות שאנחנו נוהגים לכנות "נאורות", כלומר מדינות שבהן גם מנהלים בכירים ומעונבים יוצאים בבוקר מהבית, ניגשים לתחנת הרכבת הקרובה ומגיעים למשרד באמצעות התחבורה הציבורית.
לא לוקסוס אלא חובה
האפשרות לעלות עם אופניים לרכבת היא לא פינוק לרוכבים מסוקסים שבסופי שבוע מקיפים חצי מדינה. כל מי שנוסע ברכבת יודע שבמקרים רבים ההגעה אל התחנה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. בגלל כשל תכנוני היסטורי, חלק מהתחנות החדשות מרוחקות ממרכזי הערים והיישובים. על טיב הקשר בין האוטובוסים לרכבות כבר דיברנו. נשארה המכונית הפרטית, אבל בשבע בבוקר מגרשי החנייה כבר עולים על גדותיהם ומי שמגיע ברכב פרטי מסתכן בדו"ח חנייה. כשמוסיפים למחיר הכרטיס גם קנס של מאה שקל (במקרה הטוב), זה יוצא, אפעס, די יקר.
כך שהאפשרות להגיע באופניים לתחנה היא לא לוקסוס – אלא חובה. לרציפות תחבורתית יש גם השלכות חברתיות וכלכליות, שקשורות באופן ישיר למחאת הקיץ ולמחירי הדיור. כשצעירים שעובדים ולומדים בתל אביב יוכלו להגיע באופניים לתחנות הרכבת ברמלה, הוד השרון, רחובות, כפר סבא, ראשון לציון וראש העין, לעלות איתם לרכבת ולדווש בעיר לענייניהם – יהיה להם הרבה יותר קל לחפש דירה באחת הפריפריות של גוש דן. ככל שהתחבורה יעילה יותר, כך פוחת הצורך לגור בצנטרום של המטרופולין. כשזה יקרה, הקריאה הפופולרית לעבר מפגיני האוהלים "לכו לגור בלוד" תהיה הרבה יותר הוגנת. כיום מי שעובד, לומד או מבלה בתל אביב צריך להיות מתאבד שיעי או מכור לפקקים כדי לגור מחוץ לעיר.
ברכבת אומרים שהם ממתינים לראות אם הפיילוט יצליח. ובכן, יש לי חדשות עבור אנשי הרכבת: הפיילוט יצליח אם הם ירצו שהוא יצליח. קצת קשה לצפות מהמוני בית ישראל שיסתערו עם האופניים על הקרונות, כשלא נראה שמישהו יצא מגדרו כדי לפרסם את הפיילוט, כשהוא מתרחש בשעות שבהן לרכבת אין ביקוש וכשחלק מהמאבטחים והשומרים בתחנות כלל לא שמעו על העידן החדש.
אל הפיילוט עצמו הרכבת נגררה במה שנראה כמו אי רצון מופגן, בתום שנים של לחץ ונדנודים מצד ארגוני האופניים הנחושים. אם ברכבת יחפשו תירוצים למה אופניים ורכבת לא יכולים ללכת ביחד, הם ימצאו אותם בלי בעיה. החוכמה היא למצוא דרכים להתגבר על המכשולים שיצוצו ולהפוך את הרכבת לאלטרנטיבה אטרקטיבית ויעילה, כי בכבישים כבר לא נשאר מקום.