מדובר בשלושה מתקני ענק שאמורים להיבנות בשנים הקרובות – בירושלים, בחירייה ואי שם באיזור המרכז – ולהפוך את כמויות האשפה האדירות שמושלכות בגושי המטרופולין הגדולים לאנרגיה ולקומפוסט. מצד אחד מכניסים את מה שזרקנו לפח הביתי, מהצד השני יוצא חשמל או דשן לחקלאות. הייטק.
אלה מהלכים חשובים שמהווים המשך למה שבמשרד להגנת הסביבה אוהבים לכנות "מהפכת הפסולת". במסגרת המהפכה הזו ישראל מנסה לסגור פערים של 20-30 שנה בתחום המיחזור וניצול הפסולת לעומת המדינות המפותחות. המתקנים המתקדמים האלה יקרבו אותנו לאירופה, רק שמחוץ להם אנחנו עדיין תקועים עמוק במזרח התיכון.
אני מתכוון, בפשטות, לזה שהמדינה שלנו מטונפת. שבכל מקום שבו משתרע שטח פתוח של יותר מכמה מטרים רבועים, הוא מתכסה במהירות בערימות של ג'יפה דוחה שעם ישראל השאיר מאחריו. זה נהדר שבמטבח יהיו לנו שני פחים (אחד לשאריות מזון ואחד לכל השאר), ומתחת לבניין כלוב למיחזור בקבוקים ופח כחול למיחזור נייר, רק שלא ברור מה כל הקידמה והתיחכום האלה שווים אם בחוץ, בשטחים שאין להם אמא ואבא, הזבל הולך ונערם.
בחילה בחוף
הפער הלא נסבל הזה, בין התוכניות היפות למציאות המכוערת, קיבל השבוע ביטוי כמעט סימלי בתיבת הדוא"ל שלי: בין המיילים האופטימיים המבשרים על שידרוג תשתיות המיחזור, נכנסו בקצב של מכונת ירייה מיילים שמספרים מה קורה בשטח. הם הגיעו מכל הארץ, מלווים בתמונות שחוץ מהריח מעבירות את הכל: סטודנט מהשפלה שעובד בחקלאות בשדות המושב ובכל יום פוגש ערימה חדשה ומכוערת של פסולת בניין שקבלן מנוול שפך שם; אב גאה שלקח את ילדיו לטיול במערות לוזית והתבייש לנוכח כמויות האשפה שקיבלו את פניהם במגרש החניה; סבתא מחדרה שהגבעה מול הבית שלה כורעת תחת משקל הגרוטאות. כולם מצלמים ושולחים. כשהתמונות מסתובבות ברחבי הרשת רבים מזדעזעים ומזדהים, אבל בינתיים רבים עוד יותר ממשיכים לטנף.
קצה הקרחון
חוף חבצלת הוא משל מדוייק למפלס האשפה הלאומי: רצועת החוף היפהפיה הזו שייכת למועצה האיזורית עמק חפר. מועצה מבוססת, שמתגאה בכך שכמעט כל היישובים בתחומה כבר מבצעים הפרדת פסולת במקור (שני פחים במטבח) ומהווים דוגמה ומופת למהפכת המיחזור. המועצה גם מתהדרת במתקן גדול ומתקדם שהופך זבל רפתות לאנרגיה ירוקה. כולם נורא ירוקים, מפרידים וממחזרים, ורק חוף הים נראה כמו אתר פסולת שאותו אף פעם אין זמן וכסף לנקות.
