הממשלה אמנם עדיין רחוקה מלסיים את כהונתה, אבל כבר בשלב הזה אפשר לקבוע ששר אחד הצליח להשתלט על עמדת הממי הלאומי: יעקב ליצמן, שר הבריאות, שהפך באופן לא שגרתי לקונצנזוס גם בקרב הציבור החילוני. בסקרים שבוחנים את פופולריות השרים שמור לו מקום קבוע בצמרת; בסקר שערכה רשת ב', למשל, הוא דורג ראשון, הרבה לפני נתניהו. אולי אלה טיפולי השיניים בחינם לילדים שהנהיג, אולי ההתייצבות מול תאגידי המזון עם סלוגנים קליטים כמו "מקדונלדס אאוט", אולי העובדה שהוא גר בדירה צנועה של פחות מ-60 מ"ר בירושלים. הרי בימינו, פוליטיקאי שלא משתעבד לחמדת הנדל"ן נהנה מהילה אוטומטית של קדוש. עד כדי כך הנמכנו את הרף.
רק שהגיע הזמן לומר את האמת: יש פער גדול בין התדמית המשובחת של שר הבריאות לבין תפקוד המערכת שבראשה הוא עומד. אני לא מדבר על העובדה שרפורמת סימון המוצרים מתכרסמת עם הזמן מול לחץ התעשיינים, ואפילו לא על החולאים המסורתיים של מערכת הבריאות: מחסור ברופאים ואחיות, המתנה של נצח לניתוחים (השבוע דווח שכמעט מיליארד שקל שהיו אמורים להיות מוקצים לקיצור התורים עדיין לא הועברו) או צפיפות בלתי נסבלת בחדרי המיון. אפילו את החיבה המטרידה והלא מוסברת של ליצמן לענקית הסיגריות "פיליפ מוריס" נשים רגע בצד (למרות שהעלייה בשיעורי המעשנים בישראל, לראשונה אחרי שנים רבות של ירידה מבורכת, מטילה צל כבד על כהונתו). הפעם אני מדבר על אגפים שלמים במשרד הבריאות שמתקשים לתפקד בשל ניהול כושל או מחסור בכוח אדם – בעיות שבדיוק בשביל לפתור אותן יש שר עם מעמד איתן בקואליציה ועם קירבה אינטימית לראש ועדת הכספים (שותפו לסיעה משה גפני).
למשל, המרב"ד - המרכז הרפואי לבטיחות בדרכים. כל נהג שסובל מבעיה בריאותית, נכות או סימן שאלה אחר שמרחף מעל כשירותו לנהוג חווה מפגש עם הגוף הזה, שאמור לבדוק ולקבוע מי מאיתנו כשיר לנהיגה. המתנות של חודשים, תחושה מייאשת שאין עם מי לדבר, טרטורים ביורוקרטיים, פסילות שרירותיות ולא מנומקות. בביקור שנערך לא מזמן במרב"ד התברר לבכירי המשרד שהמערכת נמצאת ברמת מחשוב של ימי הביניים, ושהפקידים והרופאים לא מסוגלים להשתלט על הרים של תיקים מאובקים. בעוד התיקים נערמים, נהגים מקצועיים (אוטובוס, משאית) עלולים למצוא את עצמם בבית למשך תקופות ארוכות בלי עבודה ופרנסה, ונהגים מהשורה פשוט נתקעים בלי רישיון בתוקף.
או היק"ר – יחידת הקנאביס הרפואי. צריך לומר: ישראל היא שיאנית העולם במספר האזרחים המחזיקים ברישיון לשימוש בקנאביס רפואי. זו מערכת ענקית של חלוקת רישיונות, רק שמי שרוצה להפעיל מערכת כזו צריך לאייש אותה בהתאם. רבים מאלה שנזקקים לשירותיה נאלצים לעבור חודשים של המתנה ולדבר אל הקירות. ד"ר מיקי דור, ראש יחידת הקנאביס, הודה לאחרונה בראיון לגל"צ שהתלונות הקשות מוצדקות, ותיאר בכנות את המצב: חמש עובדות מטפלות ב-30 אלף בעלי רישיונות ואלפי פניות בחודש. מי שהרישיון שלו לא מגיע או מחודש בזמן, מתייסר בכאבי תופת. זו כבר לא ביורוקרטיה – אלה החיים עצמם.
ואי אפשר בלי מילה על האגף לרישוי מקצועות רפואה, שאחראי בין השאר על קליטת אנשי רפואה שעולים לארץ. אתם מוזמנים להחליף מילה עם רופאים או אחיות מצרפת או מארה"ב ולשאול אותם על קבלת הפנים שהמתינה להם במשרד הבריאות. המשרד לא נדרש כמובן להוריד סטנדרטים מקצועיים או לעגל פינות. אבל הוא כן נדרש ליעילות ושירותיות, ומה שחווים הרופאים העולים הוא במקרים רבים מסלול מכשולים ביורוקרטי ואטום, לעיתים רצוף שגיאות, שגורם לכך שחלקם תלויים שנים באוויר בטרם הם יכולים להתחיל להתפרנס. אחרים פשוט מתייאשים ועוזבים את הארץ. לאחרונה התחלף מנהל האגף, ומותר לקוות שהמצב ישתפר.
ואפשר להמשיך עוד ועוד. יש בישראל רופאים מצוינים, ובמשרד הבריאות יש הרבה עובדים מסורים, אכפתיים ומקצועיים שרוצים לתת שירות טוב לציבור. רק שהמערכת שהם עובדים בה – שסובלת ממחסור בכוח אדם ושלל חסמים ביורוקרטיים וכשלים ארגוניים - הופכת את זה במקרים רבים לבלתי אפשרי. משרד הבריאות זקוק לניעור רציני ולתגבור משמעותי, אבל אחרי חצי קדנציה שהוא יושב במשרד כבר די ברור שיעקב ליצמן – על אף התדמית הנוצצת – הוא לא האיש שמתאים לבצע את הניעור הזה.