תחנת עגינה חוקית
המתרחש על מדרכות תל אביב הוא פצצת זמן מתקתקת. ארכיון | צילום: אורי בן-משה
בזמן האחרון הפכתי רשמית לאויב העם. אם אני מצליח לשכוח את זה לכמה שניות, מבטי התוכחה ברחוב - בעיקר מכיוון אנשים בגיל הפנסיה - דואגים להזכיר לי את זה. אני זה שהפך את חייהם לסיוט, אני זה שבגללו מדרכות העיר הפכו עבורם לשדה מוקשים. אני זה שרוכב על אופניים. כן, מודה באשמה.

המתקפה התחילה במכתב נוקב ונוגע ללב למערכת "הארץ" של נעמי מדרשי, קשישה תל אביבית (כך היא הציגה את עצמה) שתיארה את מדרכות העיר כשדה קרב מדמם. במערכה הזו, לפי מדרשי, הולכי הרגל הם הקורבנות של רוכבי הדו-גלגל למיניהם - מאופניים רגילים, דרך אופניים חשמליים ועד קורקינטים וסגוויים משלל סוגים.

המכתב הזה היה הסנונית שבישרה את בוא המבול: בעקבותיו הגיע זרם של מכתבים שמתפרסמים על בסיס כמעט יומי, אייטמים שוצפים ברדיו (רזי ברקאי, רינו צרור כבר דנו בזה), פוסטים וסטטוסים לרוב. תל אביבים נזעמים חנכו דף פייסבוק שקורא להחזיר את המדרכות להולכי הרגל, ובגבור המהומה חרג אפילו רון חולדאי מהשתיקה המתנשאת והרועמת שבה הוא בדרך כלל מגיב לטענות של תושבים כלפיו, ופרסם פוסט בדף הפייסבוק שלו.

זה היה כל כך צפוי. כל מי שחי על מדרכות תל אביב יודע שמה שמתרחש עליהן הוא פצצת זמן, פצצה שמתקתקת כבר כמה שנים במיון של איכילוב, במרפאות מד"א ובמקרים רבים בלי התערבות מוסד רפואי כלשהו, אבל עם שלל מכות יבשות והתרסקויות טראומטיות על המדרכה. מדובר במפגע התחבורתי הכי לא מתועד בישראל: פצועי תאונות המדרכה לא נכנסים לסטטיסטיקה של תאונות הדרכים, אין הרוגים (בינתיים), ומכיוון שגם ענף הביטוח לא מעורב (אני לא מכיר רוכב אופניים שמצוייד בפוליסה צד ג') - כנראה שאין שום מקום שבו האירועים הללו נרשמים. היעדר הרישום המסודר מקל על כל הנוגעים בדבר לטמון את הראש במדרכה ולהעמיד פנים שהבעיה לא קיימת. אולי עכשיו זה משתנה.

איך קרה מצב ש"אופניים זה רע?"

הדברים שאני כותב כאן הם לא חוכמה בדיעבד. לפני שנתיים וחצי בדיוק, במאי 2011, כתבתי ש"המצב שבו אופניים והולכי רגל נעים על אותה מדרכה הוא סיוט לרבבות תל-אביבים - מדוושים וצועדים כאחד - וסכנה אמיתית לשלומם". אני מכיר את המציאות הזו משני צידיה: כרוכב אופניים וכהולך רגל, ובעיקר כמי שמרבה לצעוד עם ילדיו ברגל בתל אביב. ואני מכיר אותה גם מהצד הכואב: לפני כמה שנים בני שבר את רגלו כתוצאה ממפגש טראומטי עם רוכבת אופניים בשדרה. אז כן, גם אנחנו שילמנו מחיר במערכה הזו, וזה בהחלט עזר לנו להבין שיש בעיה.

רון חולדאי. במוקד הסערה
אופניים הם לא בעיה תל אביבית דווקא. חולדאי בשביל האופניים בטיילת | צילום: עיריית ת"א יפו
רק שהדיון בבעיה הזו, שהתעורר באיחור מצער של כמה שנים, פונה לאחרונה לכיוונים מדאיגים. הכיוון הכללי: לינץ' ברוכבי האופניים. פתאום אופניים זה רע, ותרבות האופניים שהתפתחה בתל אביב באיחור ניכר לעומת ערי מטרופולין אחרות בעולם, היא לא נכס סביבתי, חברתי ותחבורתי - אלא היא דווקא זו שבמו גלגליה מדרדרת את העיר לתהום.

השבוע שמעתי את ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר ובהווה דמגוג מקצועי, מסביר בלהט שצריך להעיף את האופניים מתל אביב. גודוביץ' כנראה רוצה לחיות בעיר שבה 50-70 אלף התל אביבים שכיום מגיעים לעבודה, ללימודים ולסידורים באופניים, יחזרו להתמכר למכוניות הפרטיות, יעמדו בפקקים, יעשנו מהאגזוזים ויחפשו חנייה שאיננה וגם לעולם לא תהיה. זו לא העיר שאני רוצה לחיות בה.

אופניים הם לא הבעיה של תל אביב. אופניים הם הפתרון. הבעיה היא הדרך שבה האופניים ותשתיות האופניים הוחדרו לעיר, והדרך שבה הנושא המורכב והחשוב הזה מטופל גם היום. עיריית תל אביב טוענת, בצדק, שלא קל להלביש תשתית אופניים על עיר קיימת. מדובר בהכנסת אפיק תחבורה חדש לתוך עיר שרחובותיה ומדרכותיה לא הפכו רחבים יותר. כשמכניסים בחור חדש לשכונה, זה בהכרח צריך לבוא על חשבון מי מהדיירים הוותיקים. אין ארוחות חינם. בעירייה קיבלו החלטה אסטרטגית מבורכת ללכת על האופניים - אבל גמגמו, זגזגו וחששו כשבאו לקבל את ההחלטה המשלימה המתבקשת: שהאופניים יבואו על חשבון המכוניות הפרטיות. על חשבון הכבישים. על חשבון החנייה. ולא, בשום אופן, על חשבון הולכי הרגל, שכל עיר מתקדמת צריכה לפרוש בפניהם שטיח אדום ולהתייחס אליהם כאל בניה המועדפים.

לזכותה של העירייה צריך לומר שזה הולך ומשתנה. במקומות מסויימים בעיר כבר הסיקו את המסקנות, ויצרו הפרדה מפלסית בין ההולכים, הרוכבים והנוסעים: השביל המצויין בטיילת הוא דוגמה טובה לאופן שזו זה צריך לעבוד; הנתיב החדש בדרך בן צבי; ועוד כמה נקודות. אבל ברוב המקומות הערבובייה היא הרת אסון, זכות הראשונים של המכוניות לא נפגעה והעירייה משסה על המדרכות את רוכבי האופניים והולכי הרגל זה בזה. הצועדים הם הקורבן הראשון, אבל גם עבור רוכבי האופניים זה תענוג מפוקפק מאוד. רוכב שאוזר אומץ ויורד אל הכביש מגלה שהנהגים, פשוטו כמשמעו, מנסים להתנקש בו כל כמה שניות; ומי שנוסע על המדרכה - אפילו על שביל אופניים מסומן - נאלץ לזגזג בין הולכי רגל, תחנות אוטובוס, קטנועים חונים ושאר מכשולים.

חייבים להכיר בכך שמדובר במצב חירום

אז מה בכל זאת עושים? קודם כל, מפסיקים לגלגל אחריות מגורם לגורם ומכירים בכך שמדובר במצב חירום ובבעיה שלא תיעלם מעצמה. להיפך. ואז מתחילים לפתור את מצב החירום:

* תכנית אגרסיבית להפרדת תשתיות האופניים מהמדרכות על חשבון רוחב הנתיבים ומקומות החנייה (בסמכות העירייה).

* אכיפה נחושה נגד רוכבי אופניים שדוהרים על המדרכות מחוץ לשבילי האופניים המסומנים (בסמכות המשטרה).

* פינוי המדרכה מגורמים רבים אחרים שגוזלים את המרחב של הולכי הרגל - בראשם מכוניות ואופנועים. חולדאי טוען, בצדק, שאין לפקחיו סמכות לקנוס רוכב אופניים או קטנוע שנוסע על המדרכה. אבל מכונית שעומדת על המדרכה או קטנוע שחוסם אותה - זה בהחלט בסמכותו. אז שיתחיל להפעיל אותה.

* הסדרת התחום הפרוץ והמסוכן של הרכבים החדשים, הממונעים והמסוכנים - סגוויי, אופניים חשמליים, קורקינט חשמלי ועוד. הקטגוריה הזו נמצאת נכון להיום באיזור דמדומים חוקי, לא ברור מה מותר ומה אסור והברדק חוגג. משרדי הממשלה השונים מתנערים מאחריות ואת המחיר משלמים הולכי הרגל. צריך להכניס סדר, חוקים והגדרות: מתי כלי הופך מצעצוע של ילדים לרכב שמותר לו לנוע על הכביש בלבד, מה המהירות המקסימלית שבה מותר לנוע על המדרכה וכו'.

* שינוי ההרגלים של הולכי הרגל: גם הם לא תמיד צדיקים. רוכבי האופניים, כמו הנהגים בכביש, מתנהגים במקרים רבים כמו שישראלים מתנהגים - בברוטליות, חוצפה וחוסר אחריות. הבעיה היא שגם רבים מהולכי הרגל מתנהגים כך. הם מסרבים להפנים שיש עידן חדש בתחבורה, ומתעלמים בהפגנתיות משבילי האופניים המסומנים, גם במקומות שבהם עומדת לרשותם מדרכה רחבה. זה מתחיל בסימון עלוב והיעדר מדיניות הסברה מצד העירייה, וממשיך במודעות ציבורית ירודה. הולך רגל שיפסע על שביל אופניים במינכן או קופנהגן יחטוף אחרי כמה שניות כידון בצלעות ויותר הוא לא יחזור על הטעות. גם זה סוג של הסברה. הגיע הזמן שהישראלים יבינו שלדחוף עגלת תינוק על שביל אופניים זה מסוכן לא פחות מלחצות עם אותה עגלה באור אדום.

אבל חשוב להבין שמה שעומד כאן על הפרק הוא לא פניה של תל אביב בלבד - אלא של שאר הערים בישראל, אלה שאמורות לצעוד בשנים הקרובות בנתיב האופניים בעקבות תל אביב. לישראל יש כל הסיבות והתנאים להפוך למדינת אופניים, ואסור שהמתקפה הנוכחית על האופניים תרפה את ידי ראשי הערים שרוצים ללכת בעקבות תל אביב, או תספק תירוץ לאלה שמבקשים לחמוק מזה. המסקנה המתבקשת היא לא שאסור ללכת על אופניים - אלא שצריך לעשות את זה נכון.   

>> לטור האחרון: מה היה דחוף לביבי ושרה להצטלם עם מיקי?

aviv67@gmail.com