המיצג המבעית של ראשי חיות כרותים במזרקות תל אביב הוליד לא מעט רגעי הומור מוצלחים. לא מעט תל אביבים נשבעו השבוע שהמזרקה של אגם מזמן לא היתה כה אטרקטיבית. או מערכון הטבעונות של ארץ נהדרת, עם רועי בר נתן הנפלא בתפקיד ניצולת שואה שמתרפקת על הארנבים שזללה במחנות כדי לשרוד. והייתה גם המשטרה, שהסתערה בנחישות על המזרקות האדמדמות עם ציוד מז"פ ומיטב החוקרים שגוייסו כדי לפצח את התעלומה. קציר לא רע בשביל פעולת מחאה אחת.

וברצינות: ראשים משוספים של פרות, כבשים ועזים זה מגעיל, אבל הצקצוק הכללי שבו פעולת המיני-גרילה הזו התקבלה מטריד בעיניי הרבה יותר. אני לא מתכוון לחזור על הטיעונים שטבעונים/צמחונים רבים השמיעו השבוע: שווארמה היא גופה מבותרת בדיוק כמו ראש כבש, והזוועה האמיתית מתרחשת בבתי המטבחיים, שם נשחטים מדי יום מליוני בעלי חיים. שוב מתברר שכל אחד בוחר להזדעזע ממה שנוח לו. יש כאלה שמזדעזעים מגוויה של חיה בצלחת, אחרים מעכלים אותה היטב על הגריל – אבל מתקשים לעכל אותה על המזרקה.

אכן תמונות קשות - חננאל דיין מסרב ללחוץ יד לחלוץ
אי-לחיצת יד זה לא פשע מזעזע. חננאל דיין | צילום: חדשות 2
אין לי בעיה עם זה שאוכלי בשר התעצבנו (תקראו את הטוקבקים. הם ממש התעצבנו) על מחאת הראשים הכרותים. להתעצבן מהתוכן זה לגיטימי. אבל להתווכח ולהתרגז על המסר זה דבר אחד, ולשלול את עצם הלגיטימיות של המחאה זה דבר אחר לגמרי. והמהירות שבה עושים אצלינו דה לגיטימציה למחאות מדאיגה. עם ישראל אוהב את המחאות שלו מנומסות, עדינות, ידידותיות. קצת פרובוקציה, כמה טיפות של צבע אדום במזרקה, וכבר "הפעם הם עברו את הגבול". לי דווקא נדמה שהם אפילו עוד לא התקרבו אל הגבול.

בין מתנחלי עמונה לדפני ליף

אתן דוגמה מכיוון אחר לגמרי: מפעל ההתנחלות אף פעם לא היה כוס התה שלי, אבל כשהחייל חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ כהתרסה נגד ההתנתקות, חשבתי שזו מחאה לגיטימית, אפילו מאופקת. מחווה סמלית, אמיצה, עם מסר חזק ואפקטיבי: מסר שאני לחלוטין לא מסכים איתו, אבל אני מוכן להיאבק כדי לאפשר אותו. ישראלים רבים, ובעיקר כלי התקשורת שהם צורכים, חשבו אחרת: איזו סערה ציבורית התעוררה אז. איך החייל החצוף דיין חטף על הראש, סומן כאויב האומה. רק דמוקרטיה שבירה, לא בטוחה בעצמה, יכולה לראות בחייל שמסרב ללחוץ את ידו של רמטכ"ל איום קיומי.

האווירה הזו, שרואה בכל ניצוץ של מחאה הפרת סדר חמורה שראוייה לדיכוי מיידי (כן, הצירוף הזה מוכר לכם מהנעשה בשטחים ולא במקרה), מחלחלת כמובן גם אל שוטרים, פקחי עירייה, ושאר גורמים שפועלים בשם החוק והסדר. וכך מתנחלים שמתנגדים לפינוי בעמונה חוטפים מכות רצח, ודפני ליף וחבריה למחאה נגררים על ידי המשטרה על הכביש ואחר כך למשפט המוני. את מה שסופגים שמאלנים ופלסטינים מוטב לא להזכיר.

דמוקרטיה חסונה צריכה לדעת להכיל כמעט כל סוג של מחאה – למעט כזו שמפעילה אלימות. ראש עז כרות במזרקה זה אקט נטול אלימות. לא מדובר אפילו בחסימת כביש, שמונעת מהציבור להמשיך את שיגרת חייו ולהגיע לעבודה וללימודים. זו בסך הכל התרסה בוטה שאמורה ללחוץ על בלוטות הגועל נפש, להסיר את הוילון האטום שחוצץ ביננו לבין מה שמתרחש בבתי המטבחיים שבהם מכינים את הקבב שלנו. האם זה אפקטיבי? זו כבר שאלה אחרת. יותר מ-33 אלף צפיות במאקו בידיעה שסיקרה את אירועי אותו יום, וכמעט 400 תגובות בוויינט, מלמדות שהתשובה כנראה חיובית.

Aviv67@gmail.com