ברז מים (צילום: getty images)
אם רק היינו משתמשים בחסכנות במים שהטבע נתן לנו | צילום: getty images

אז איך אתם אוהבים את המים שלכם – עם מגנזיום או בלי? תנו לי לנחש: אין לכם מושג. הרי למגנזיום אין טעם או ריח, לפחות לא כאלה שניתן להבחין בהם במים, ורוב הציבור בכלל לא יודע שבמים המסורתיים שזורמים בברזים יש מגנזיום, ומה שיותר חשוב – שהמגנזיום הזה חיוני לבריאות.

רוב הישראלים גם לא יודעים שבחודשים האחרונים התחולל ויכוח סוער בין כמה משרדי ממשלה בשאלה אם צריך להוסיף מגנזיום למי השתייה. למה להוסיף, אתם שואלים, אם ממילא יש מגנזיום במים? הסיבה פשוטה: במים רגילים יש מגנזיום; במים מותפלים אין, ויותר ויותר ישראלים מקבלים הביתה מ"מקורות" מים מותפלים. רצינו התפלה – קיבלנו.

המגנזיום הוא מינרל טבעי שמצוי בסלעים, בשכבות הקרקע ובמי התהום שבאים איתם במגע. בעולם המדע והרפואה שורר קונצנזוס לפיו מדובר בחומר קריטי לבריאות האדם: ספרות מחקרית ענפה מוכיחה כי אנשים שבגופם יש פחות מגנזיום נוטים הרבה יותר ללקות ואף למות ממחלות לב וכלי דם, ועוד שורה ארוכה של תחלואים שאיש לא מאחל לעצמו. צריכה של מגנזיום דרך מי השתייה לא מביאה אותנו אל הכמות המומלצת על ידי גופי הבריאות, אבל מספקת נתח חשוב ממנה (כ-20%). את השאר צריך להשלים דרך המזון (טחינה, שקדים, חיטה מלאה ועוד). רבים לא עושים את זה, וחבל.

אבל במים מותפלים – אותם מים שהוכתרו כפתרון הקסם לכל מצוקותינו – אין מגנזיום. כבר כיום כרבע מהמים שזורמים בברזים בישראל מגיעים ממתקני התפלה. בשנים הקרובות, עם השלמת מערך ההתפלה העצום לאורך חופי ישראל, כ-70% ממי השתייה שלנו יגיעו מהים. המשמעות: הציבור יצרוך הרבה פחות מגנזיום. המשמעות לפי משרד הבריאות: כ-250 אנשים בשנה ישלמו על כך בחייהם.

הספורט הלאומי – זריקת אבנים לבאר

כאן ניצתה המחלוקת: משרד הבריאות (בגיבוי "אדם טבע ודין") דרש להוסיף מגנזיום למים שמופקים במתקני ההתפלה, מחשש לפגיעה חמורה בבריאות הציבור.

מהצד השני של המתרס התייצבו רשות המים ומשרד האוצר: הם הזכירו שמגנזיום לא מקבלים בחינם, שהוספתו למים כרוכה בעלויות משמעותיות ושההוצאה הזו תושת על גבם השחוח של הצרכנים, שכבר ספגו בשנים האחרונות כמה גלים של עליות במחירי המים. בכך לא הסתכמו טענות הנגד: רוב המים שמסופקים לבתים, טוענים ברשות המים ובאוצר, הרי לא משמשים לשתייה. מה הטעם לרכוש מגנזיום בכסף ציבורי יקר, ומייד אחר כך להדיח אותו באסלה, להשקות איתו את הדשא או לשטוף איתו את הרצפות? וחוץ מזה, הם מזכירים למשרד הבריאות, ממילא הישראלים לא צורכים מספיק מגנזיום. אם זה כל כך חשוב, למה משרד הבריאות לא עשה עד עכשיו דבר בנושא?

ברוח התקופה, שני הצדדים גם מגייסים לצידם את הטיעון החברתי: באוצר וברשות המים מזהירים שמחירי המים יטפסו והשכבות החלשות ייאלצו לשלם; תומכי המגנזיום טוענים שאם מי הברז יהיו חסרי ערך בריאותי, הציבור ייאלץ לרכוש על חשבונו מים יקרים בבקבוקים, ושוב העשירים יהיו יותר בריאים.

לפני מספר ימים התכנסו כל הטוענים והטענות בלשכתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, לישיבת הכרעה שבסיומה הוחלט לערוך פיילוט: משרד הבריאות יוסיף מגנזיום למים של אחד ממתקני ההתפלה, ההשלכות והעלויות ייבחנו, ואחר כך יוחלט האם להרחיב את המהלך לכלל המים המותפלים בארץ.

לדילמה הזו אין תשובה חד משמעית. לכל צד יש טיעונים ראויים, אבל נדמה שכולם מחמיצים את הלקח האמיתי מהסיפור המתסכל הזה: אנחנו מבזבזים יותר מדי זמן ומשאבים בניסיון לתקן את הקלקולים שיצרנו במו ידינו והרגלי הצריכה שלנו. אם רק היינו משתמשים מעט יותר בתבונה ובחסכנות במים המקוריים שהטבע העמיד לרשותנו, היינו נזקקים לפחות מים מותפלים, ולא היינו תלויים בפתרונות מלאכותיים ויקרים; ואם רוב הציבור הישראלי היה מקפיד לאכול מזון ולא זבל, משרד הבריאות לא היה נאלץ לחפש אפיקים שדרכם אפשר לדחוף לו מגנזיום.

אבן שאידיוט אחד זרק לבאר, כידוע, גם גדוד של חכמים יתקשה לחלץ. אצלנו השלכת אבנים לבאר הפכה לספורט לאומי, וכעת אנחנו מתעוררים לגלות שלספורט הזה יש מחיר כבד – בריאותי, סביבתי, כלכלי וחברתי.

Aviv67@gmail.com

>> הטור הקודם שלי: כך רוצה גלעד ארדן להציף את הים בביוב
>> למה אנחנו חייבים לציין את הנכבה