התיישבתי אתמול בחוסר שקט מופתי על הכורסא, שואל את עצמי, את החברים ואת היוניברס על מה אכתוב בבלוג, בשעה שעשרת ימי תשובה נכנסו לתוקפם ורגע לפני שיום כיפור חוטף לי את המילקי ומרעיב לי את הנשמה. לא מעט שאלות והתחבטויות, ויש לי רק יום אחד בלבד לקבל תשובה ולא את כל העשרה. איזה יום נוראי. במאקו מחכים. את התשובה, אגב, הודות לבורא שלא מאכזב אותי אף פעם, קיבלתי רק בסוף היום.
גדלתי במשפחה דתית, אבל לא באמת הייתי שם. גדלתי לבד לתוך גלקסיה חירשת לגמרי שבה אני יוצר שיח אישי עם היוצר, עם הבורא, בקודים שונים לחלוטין ממה שהדת הציעה לי. אני מכבד את אמונתו של האחר, אבל לצערי ההמון מפרש את החוקים שהדת מציעה בקשר למיעוט ברמה הפיסית, הדטרמיניסטית והאבסולוטית, ולא ממקום אסוציאטיבי, אנושי, סיפורי ופלורליסטי. מכאן, מתחילות כל הבעיות.
מצידי, שיצאו לשייט אבובים בבניאס
אחת הבעיות שנתקלתי בהן בגולה ובארץ קשורה גם בהגדרות של יום כיפור והצום שמתלווה אליו. רבים מאיתנו צמים ממקום של יראה או פחד, ממקום של התניה ומה יקרה ואיך איענש אם לא אצום. שהרי יהודי טוב הוא אחד ששומר מצוות ומקיים אותן אחד לאחד, ללא דופי וללא שאלות מיותרות (ואני מאמין שישו היה מסכים עם כל מילה שלי - הוא גם בא ממשפחה אורתודוקסית, אך נצלב בשל היותו מאתגר היפותלמוסים לא קטן). ככה כתוב בתורה, זהו רצון הבורא (יש שמתיימרים להחליף את היוצר ורצונו וכופים את דעתם בנחרצות עלינו גם לאחר שלא כיבדו את דעת האחר) ואם לא תעשה, אתה עוד תשמע ממנו!
אותי בכל אופן זרק באלגנטיות רב הקהילה של חב"ד מבית הכנסת בשעה ששהיתי בלוסט אנג'לס שנים קודם לכן. הוא טען שאולי עדיף שלא אגיע יותר ולא פירט יותר מדי. אני כבר הבנתי: הוא לא מוכן לשמוע את השאלות המאתגרות שלי לכתובים, אין לו את התשובות ולדולר באמריקה יש רק צד אחד. את הצד השני אאלץ לבזבז מחוץ לבית מקדשו.
המקרה הזה, ועוד הרבה מקרים מזעזעים אחרים שהיוניברס זימן עבורי במהלך השהות בגולה, הביאו אותי לקבל את התשובה ישירות מהיוצר וללא מתווכי נדל"ן מבברלי הילס: שפת האנושות היא הדת שלי. היא בעצם גם הדת של כל אחד שנברא בצלמו ובשעה שנפח נשמה באפיו. היא של כ-ו-ל-ם. שם, שם באופן הגיוני נמצאים הבורא ורצונותיו. גם בנוכחות אלה שהחליטו לא לצום ביום כיפור ודווקא הלכו על חשבון נפש באמצעות סדנת ויפאסנה בגליל או לשייט אבובים בבניאס. זה מותר וזה גם בסדר. כל אחד והחשבון שלו. והנפש שלו.
יתרה מכך, מי שבאמת מודע לעצמו, ומי שבאמת יודע להעביר תיאוריה לפרקטיקה בשגרה, יודע להודות בחולשות ובחוזקות, בכעסים ובעבירות, בחרטות ובעוונות ויודע אף לבקש סליחות ולנהל שיח אישי עם הבורא בשוטף, לא בהכרח חוטא באם ויתר על תענוג הדיטוקס של החג. הבורא הוא אב ללא תנאים, הוא אוהב אותנו ממקום של יצירה ואנחנו שותפים לבריאתו ולא ממקום של פחד ואמונה עיוורת ללא הבנה, שיקול ודעת.
כמו דוד המלך
עם זאת, כשבית הכנסת של חב"ד ביקש להפסיק את תפילת העמידה (תפילה גאונית, אגב) בנוכחותי ועם זאת שנאלצתי לקרוא את תפילת חנה (אין, אין עליה!) המהפנטת בגפי משל הייתי לדוד המלך המסתתר מאויביו בתהילים בשעת חשיכה, הבנתי שאם מוחי ונשמתי מסונכרנים לדבר את שפת האנושות בשגרה, הרי שמדובר במקום שהוא שווה ללא הבדלי דת, גזע ומין. מדובר בשפה שדוברת נשמה. שנושמת בני אנוש. שמכבדת את האחר. שפה שגורמת לנשמה לדמוע ואף להתרגש, ולא משנה אם זה מילד ערבי שאיבד את הוריו או מזה שגלעד שליט (שאגב, אמא אמרה לי בראש השנה שהוא מהמשפחה שלנו!) לא שב הביתה להוריו. כולם שווים מול המקום.
במילים אחרות, האל הוא המלך על האנושות. הדת קיימת כארגז כלים בלבד ובו סיפורים ופניני חכמה, שכל אחד מאיתנו לוקח על מנת לבנות, לפשפש ולתקן את אשר במציאותו ובנשמתו הוא. אשרי האדם שיש ביכולתו לקחת את שהקיש לחייו מהכתובים, ועכשיו יכול הוא ללמד את האנושות כולה. ועל כך קול תרועת השופר!!!