אם כן, שורות מרירות אלה שאתם קוראים, נכתבות בשעת בוקר מוקדמת מבית קפה בשכונת מגוריי, בזמן שהוד שרברבותו מתקן את ה"סיפון" כמדומני, או אולי משהו שקשור ב"צינור ארבע צול". הלעיט אותי בכל כך הרבה מושגים סתומים מעולמו, כי לא הבחין שאני כבר מת להסתלק משם.
מאחורי יושב זוג, או זוג בהתהוות, עסוק בדיאלוג מקוטע ונבוך במיוחד. אני עושה כל שביכולתי כדי לא לצותת לשיחתם המגושמת, כי זה לא מנומס, וגם כי חיי יקרים לי ואני לא רוצה למות משעמום, וזו לא משימה פשוטה, כיוון שהם מדברים בקול מאוד מאוד רם, שהופך רם יותר ככל שמפלס הפאניקה עולה.
*
"אז תגיד משהו", היא אומרת לו.
"מה את רוצה שאני אגיד?", הוא שואל, ומנסה להסוות את חוסר הסבלנות שלו, אם כי בהצלחה חלקית בלבד.
"לא יודעת", היא מצחקקת, "משהו. על מה בא לך לדבר?". לדעתי בא לו לדבר על לחתוך ורידים.
הוא חושב כמה שניות שנדמות כנצח ואומר: "הזמנתי מים חמים עם לימון, והמלצרית הביאה לי גם תיון. שמת לב שהן תמיד מביאות גם תיון, כדי שיוכלו לחייב אותך בסוף על תה?".
הו אלוהים, רחם על הסטרייטים. הצל אותם מעצמם וממשחקי החיזור המדכאים שלהם. אחרי כל משפט בנאלי שהוא מוציא מפיו, בקול נמוך בשתי אוקטבות מהדיבור הרגיל שלו, היא משחררת מעין צחקוק שאמור להישמע מאוד קליל וזורם, אך בקצותיו ניכרת בבירור ההיסטריה. אני חושד שזהו הבוקר הראשון שלהם ביחד, אולי אפילו הבוקר שאחרי הלילה הראשון שלהם ביחד, ואני מודיע לכם שאל"ף, זה היה הזיון המשעמם בעולם. בי"ת, היא מתה מפחד שהיא לא תראה אותו יותר. וגימ"ל, הוא מת מפחד שהיא כן.
"אפרופו לימונים", היא אומרת ואני מטה אוזן, כי הרי כל משפט שמתחיל ב"אפרופו" מבטיח גדולות ונצורות, "סיפרתי לך שחברה שלי עשתה שבוע של טיהור בלימונים? אתה פשוט חוזר לגיל 12, בגוף, במחשבה, בהכל. מדהים".
"אפשר לחשוב", הוא עונה לה, "גיל 12. הרי את לא עד כדי כך מבוגרת".
אוי פאק. הוא לא באמת אמר את זה. האיש הוא רכבת פרוידיאנית שירדה מהפסים וכל הנוסעים עפים דרך החלון. מעניין איך זה ירגיש כשכוס מים רותחים, עם לימון ובלי תיון, תפגוש את הפרצוף שלו, והאם לזה הכוונה ב'טיהור בלימונים'. אך היא מצידה מחליטה משום מה שיש לה יותר מדי מה להפסיד מפעולה שכזאת, ותחת זאת משחררת עוד צחוק מזוייף, שנשמע הפעם על גבול המשוגע.
והוא לא מפסיק. הנה עכשיו הוא מכנה אותה "חופרת", בחיי, ומיד מתקן ל"כלומר, נוטה לנתח כל דבר לעומק". בטח עומק. שיא העומק. אלוהי העומק מסמיק במרומיו. עוד קצת עומק ורגליה מתחככות בגרעין כדור הארץ.
*
תראו, דייטים הם עסק אכזרי. אני לא אומר שהריקוד הזה בהכרח יפה והרמוני יותר אצלנו ההומואים, אבל לפחות לא נידף ממנו ריח כה חזק של ייאוש. צחנה ממש. יותר גרוע מהביוב שזורם לי בבית. כאמור היא לא צעירה (אם כי לא "עד כדי כך מבוגרת"), ובחרדתה הגוברת מכך שלא תתחתן היא לא שמה לב שהבחור הוא בבירור טמבל, וכל האירוע הנ"ל, שהוא כמובן נטול רומנטיקה לחלוטין, הופך לספורט אתגרי. למירוץ שבו היא אולי תזכה בפרס הנכסף של בעל וילדים, והוא, אם יתמזל מזלו, יצליח להתחמק בלי לצאת מניאק. כל אופציה אחרת תחשב לכישלון.
ומה מחכה לכם בסוף? אפשר לחשוב. בשבוע האחרון שלנו בריזורט בתאילנד, הגיעה למקום קבוצה של זוגות ישראלים עם הילדים. אבל מאלה שהם 'בסדר'. אנשים רגילים ונחמדים. וממה שאני ראיתי – ואין ספק שנקודת המבט שלי צרה ואנוכית – הם לא נהנים. הם בעיקר דואגים לילדים. זו בהחלט חופשה – כלומר נקנו כרטיסים והמריא המטוס, אך זה לא חופש בשום אופן. אני לא רוצה לדבר על עצמי ועל האלרגיה הפרטית שלי לרוב הילדים, ולכן אני לא אכנס להרגל שעשו לעצמם לחתל את הילדים ליד המזנון של ארוחת הבוקר, וגם לא לנטייה (הישראלית במובהק) לחשוב שכל פיסת אדמה שמכוסה בדשא היא מגרש משחקים, על כל המשתמע מכך.
זה הם והלאות שדמיינתי לראות על פניהם. אנשים שכל היום מתעקשים להעמיד פנים שטוב להם, ובסופו אוספים ילדיהם מהחוף, עורם צרוב שמש ומכוסה בעקיצות יתושים ובחול, ומתחילים לחשוב איך לעזאזל הם מרדימים אותם מוקדם ומרוויחים כמה שעות לעצמם.
כמובן שגם שם לא הצלחתי לכבוש את הדחף הגס שלי לצותת לשיחות של אחרים, למשל: "נפטרתי מהילד. אפשר לעשן סיגריה", אמר אב אחד לאחר. הוא אגב הספיק לעשן חצי סיגריה לפני שבנו הקטן הופיע, כדי להלשין שבתו של השני הרביצה לו.
"אתמול בערב", אמרה אחת האמהות לחברתה, "שלחתי את אילן לחפש את עצמו בחוץ, ואני והילד ישנו". אני משוכנע שבזמן שחיפש את עצמו נזכר אילן בדייט הראשון שלהם, אז בבית הקפה, ושאל את עצמו האם לא היה עדיף לשים את התיון בכוס עם הלימון ופשוט לסתום את הפה.