הטילים האירנים המתקדמים (צילום: חדשות 2)
פיקוד העורף השאיר את הילדים בבית על חשבון האמהות העובדות | צילום: חדשות 2

אתמול, עם צאת השבת, גיליתי מייל שנחת אצלי בתחילת היום. המסעדה המקומית שלנו הציעה הנחות מפליגות והזמינה את כלל תושבי הישוב, בעוטף עזה, צמוד לשדרות, להתארח. הסיבה: סוף השבוע המלחמתי החריב את התכניות וההתארגנות המיוחדת של המסעדה, במסגרת פסטיבל "דרום אדום". הפסטיבל, שהתקיים בחודש האחרון, היה אמור להגיע לשיא בסוף השבוע של פורים, לאחר שבת קודמת גשומה. אבל התכניות של עשרות עסקים פריפריאליים קטנים, שחיים בעיקר מהשבתות הללו, התנפצו ברגע.

גם האמהות העובדות באזורנו עצובות היום. פיקוד העורף השאיר את הילדים בבית, על חשבון, בואו נודה על האמת, בעיקר נשים עובדות שייאלצו להיפרד מחלק ממשכורתן או ימי החופש שלהם.

אני מודה שכל זה נגע לי רק חלקית. בשבת המקסימה הזו חגגתי יום הולדת במרכז הארץ. הדרך מתל אביב לעוטף עזה, שעה בסך הכל, מעולם לא היתה ארוכה יותר. סוף השבוע שלנו התקצר, בעל כורחנו, לטובת איסוף מוקדם של הילדים, והמכונה התל אביבית המשיכה לרקוד את הריקוד. ושלא יהיה מובן אחרת – אני רחוק מלהלין על החגיגות התל אביביות. טוב שיש מי שיכול להנות משפיות, בשכונה המזרח תיכונית המוטרפת שלנו. דגלים בחצי התורן לא יועילו.

אבל אני תוהה אם בתהליך קבלת ההחלטות של נבחרינו, שיקולי המיקרו של העסקים הקטנים הקורסים, האמהות והילדים החרדים, נכנסים למשוואה. הסיבוב האחרון שנבדק לעומק, מלחמת לבנון השניה, הוכיח שהשאלות הללו לא צצות בהכרח בראשם של מנהיגינו. חד הגדיא חוגג, ומיליוני בני אדם – משני צידי הגדר – משלמים ביוקר.

ואם נצא מהמיקרו למקרו – לאן מוליכים אותנו אותם מנהיגים? אם הפתרון הוא "לנצח תאכל חרב", עלינו נחפש מנהיגים אחרים, עם פתרונות אחרים. אפשר לרכב על גל ההשוואות ל-1944, ולזכור עד כמה מטורף היה לפנטז אז על האיחוד האירופאי, עם הגבולות הפתוחים והשותפות הכלכלית, כמה עשרות שנים אחר כך. פוליטיקה של תקוה היא לא מותרות, אלא הכרח.

חשוב גם לזכור: היומיום שלנו, האנשים שחוטפים מאות רקטות "מטפטפות" בשנה, מורכב בעיקר משאלות "נורמליות" של יוקר החינוך, המזון, הבריאות ומשאבי הטבע. שימוש במצב הבטחוני המלחמתי, על מנת לדחוק את השאלות החברתיות, לא יצלח עוד. שלח לנו שקט בקופסה.

>> הטור הקודם שלי: יש דברים חשובים ממחיר הטעמי
>> אם שמעון פרס עדיין מאמין בשלום, למה אנחנו מאמינים במלחמה?