אבל בחירות, להבדיל, יש גם במדינות שמניתי. לא עצם קיום הבחירות ואפילו לא היותן חופשיות, הופך אותנו לנהנים ממרחב דמוקרטי. הדמוקרטיה באה לביטוי בקשר ובדיאלוג המתמיד בין השלטון לאזרחיו. בדמוקרטיה השלטון ממלא תפקיד של שליח ציבור, כאשר החברה הישראלית היא הריבון.
ההצבעה שלנו אמורה לסמן "הוראות הפעלה" לנבחרי הציבור למשך שנות הקדנציה הבאות. הדיל הוא כזה: המועמדים פורשים את מרכולתם ואנחנו בוחרים במי שהתוכן והמסגרת (הפוליטי והאישי) נראים לנו כמשרתים בצורה הכי טובה את צרכינו האישיים והקולקטיביים.
לשם כך, אנחנו זקוקים לתוכניות שמייצרים המועמדות והמועמדים שמבקשים את הפתק שלנו. שהרי על סמך מה נבחר? יפי הבלורית והתואר? משקל הסלביות והסלבים ברשימה? הביוגרפיות של העומדות והעומדים בראשות הרשימות?
והנה, מתברר, למי שנזקק לאותן התכניות, בין אם כמסמכים מעובים או בפסקאות קצביות וקליטות, שלא כל המועמדים טורחים לספק את אותן תכניות. מדובר במקרה קלאסי של פרה ועגל. אנחנו צריכים לבקש יותר לינוק והפרה צריכה, מה לעשות, להניק.
היתום, הגר והאלמנה עדיין כאן
בואו נתמקד במאורע המכונן של הקדנציה האחרונה. לא משפטי אולמרט וליברמן, ואפילו לא "עמוד ענן" (אפילו לא מאזור שדרות, מקום מגורי). המאורע המכונן הייתה המחאה החברתית של קיץ 2011, מחאה חסרת התקדים בהיקפה, שהביאה כמיליון אנשים לרחובות בדרישה לצדק חברתי, למדיניות ומעשה חברתיים- כלכליים מתוקנים.
המחאה הצביעה על ליקוי עמוק בחברה הישראלית הקטנה והמשוסעת. קרוב לשני מיליון אנשים עניים. חצי מהעניים הם אנשים עובדים. מחירי הדיור שקפצו בחצי בארבע שנים. יוקר מחיה שנשען על מונופולים נצלניים. בריאות קורסת ורשתות רווחה מדלדלות. הציבור אמר את דברו ודרש "עד כאן". הציבור הפגין חיוניות ואופטימיות ואמונה בשינוי. סימן של בריאות בדמוקרטיה הישראלית.
ולמרות כל זאת, יש מי שנוח להם להתעלם מהמציאות ומהדברים שמעניינים את כולנו. מפלגת השלטון רק החלה לגבש את תוכניתה הכלכלית (אגב, בין כחלון הליכודניק למשל ובין ליברמן יש פער עצום בתפיסתם הכלכלית) ואנחנו מאחלים שיהיה לה מה להראות לציבור עד ה-22 בינואר. ציפי לבני עודנה מקוששת עמדה כזו, בין עמיר פרץ הסוציאליסט ותפיסתה הניאו- ליברלית שלה עצמה. יש מי שרוממות החוסן, העצמה והכח הלאומיים בגרונו, אבל שוכח שהחוסן נבחן ביחסנו ליתום, לגר ולאלמנה בשפת התורה, או כיום - לקשיש, לנכה, למחוסר הדיור ולפליט.
אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים ורואים את חצי הכוס המלאה. יש מי שטרחו בערב שבת והציבו על סדר היום את עמדותיהם הכלכליות-חברתיות. יחימוביץ', לפיד, בנט, ש"ס, חד"ש, מרצ ואחרים עשו את הצעד. הם חלוקים בדעותיהם וזה בסדר גמור. זה משמעותו של ויכוח פוליטי דמוקרטי. מחלוקת לשם שמיים ולשם האזרחים. אבל יש להם דעה ואכפתיות והם טורחים לומר לנו, האזרחים, מהי.
אגב דמוקרטיות, בדמוקרטיות המערביות נהוג שהנושא הכלכלי הוא במרכז. גם במדינות בהם הנושא הביטחוני מרכזי. כמו שאמרה סיסמת הבחירות של קלינטון ב-1992, "זו הכלכלה, טמבל". כלכלה וביטחון. כלכלה וחינוך. כלכלה ובריאות. במדינה כמו שלנו, אכולת סכסוכים ומשוסעת שבטים, הכלכלה לא עומדת יחידה, אבל חייבת לתפוס מקום מרכזי בהרבה. שלושים יום יש לכל מי שחושק בפתק שלנו להסביר לנו, באופן פשוט ובהיר מה הוא הולך לעשות במאות המיליארדים שלנו ואיך זה יועיל לנו ולילדינו. קדימה, לעבודה, במרץ מלוכד!